מה צריך לקרות כדי שההתאחדות לכדורגל תוביל לשינוי משמעותי?
לאחר שנים של הזנחה וקיפאון, נראה שמתקיימים מספר תנאי פתיחה לשינוי בהתאחדות לכדורגל. שיפור, אם בכלל יקרה, תלוי בראש ובראשונה ביכולת של ההתאחדות ושל היו"ר החדש להוביל לשינוי תרבותי מאתגר מעין כמותו. בהפועל באר שבע זה סייע לה לזכות 3 שנים ברצף באליפות המדינה. באתלטיקו מדריד זה הבסיס עליו נשענת הצלחת הקבוצה
- מה באמת ישנה את מעמד הכדורסלן הישראלי
- המודל האנגלי עובר בליגה הלאומית
- ניצחון השיטה שהוביל לכישלון הנבחרת הספרדית
ערן לוי בנבחרת ישראל. צריך להשקיע במאמנים צילום: עוז מועלם הובלת השינוי ולא ביצוע עצמי
מרכזי המצוינות של ההתאחדות לכדורגל הוקמו כדי לאתר פוטנציאל שחקנים בגילאים צעירים ולהעניק להם העשרה. אכן, איתור ילדים בגיל צעיר הוא דבר חשוב. גם הקצאת אימונים נוספים במרכזי המצוינות לשחקנים בעלי פוטנציאל זה דבר מבורך, אבל צריך לזכור דבר חשוב אחד – לעולם, הזמן המשמעותי ביותר בו השחקן מתאמן ומשחק הוא במועדון שלו. ההתאחדות לכדורגל לא יכולה להוביל שינוי אמיתי ללא שיתוף פעולה עם המועדונים, ללא סנכרון וחשיבה משותפת על פרופיל השחקן הרצוי והמתאים לישראל יחד עם המועדונים וללא מהפכה בתהליכי האיתור, הפיתוח וההכשרה לשחקנים בגילאים הצעירים במחלקות הנוער בארץ. לכן, התפקיד של ההתאחדות הוא לא רק בפיתוח ישיר של שחקנים צעירים אלא בעיקר בהכשרה ובקידום המקצועי של המאמנים והמנהלים המקצועיים במחלקות הנוער, כיוון שאלו התפקידים שמשפיעים על איכות האימון וההכשרה אותה מקבלים השחקנים הצעירים במחלקות הנוער. המנהל המקצועי של מחלקת הנוער הוא הגורם החשוב ביותר שצריך לנהל תהליך למידה רב שנתי כדי לייצר שחקנים איכותיים. ואנחנו מאוד רחוקים מהמקום בו אנחנו צריכים להיות בהיבט של הניהול המקצועי. התפקיד של ההתאחדות לכדורגל הוא בעצם של מכפיל כוח, כגוף שמייצר שיתוף פעולה עם מחלקות הנוער ומשדרג אותן כדי להוביל למהפכה בדרך בה מפתחים שחקנים.
הקושי בשיתוף פעולה, ולא רק על כר הדשא
כאן קבור הכלב, והוא קבור בעיסה הביצתית הזאת של "שמור לי ואשמור לך", בהרבה כסף פוטנציאלי שבונים על שחקנים צעירים מתחת לשולחן, באגו ובאינטרסים שמקשים על שיתוף פעולה תקין, במאמנים שמלכלכים על קולגות, ביוהרה ובהקטנת האחר. קחו לדוגמה את הפועל באר שבע של השנים האחרונות כדוגמא חיובית; הקבוצתיות על הדשא היא פועל יוצא של לכידות במשולש בין המאמן (ברק בכר) - המנכ"ל (אסי רחמים) - והבעלים (אלונה ברקת). אין כאן קסמים וטריקים; אי אפשר לצפות למשחק קבוצתי על הדשא כאשר מאחורי הקלעים אין לכידות. אי אפשר לייצר אמון כאשר עוזר מאמן במועדון מסוים מזלזל במאמן הכושר ויוצא כנגד ההנחיות המקצועיות שלו מול השחקנים. תחשבו על ארגונים בהם אתם עובדים ובקושי בשיתוף פעולה שאתם נתקלים בו בין מחלקות. במקרים רבים זה כתוצאה מדם רע ומלחמות אגו בין מנהלי המחלקות ו/ או הנהלה לא מגובשת ברמה מעליכם. חוסר אמון במערכת מחלחל לכל המקומות, גם בארגונים עסקיים וגם בספורט.
החשיבות של שיתוף פעולה בכדורגל הישראלי
שיתוף פעולה זה תמיד דבר נכון לומר, אבל במקרה של הכדורגל כמשחק קבוצתי בכלל, והכדורגל הישראלי בפרט, שיתוף פעולה מאחורי הקלעים מחובר ישירות להצלחה על הדשא. הכדורגל הישראלי צריך להיות מושתת על מוטיב "אחוות הלוחמים" מצה"ל ועל שחקנים בעלי יכולות בינאישיות גבוהות. הבעיה היא שגם אם נתחיל לאתר בשיטתיות שחקנים לפי יכולות בינאישיות (אנחנו לא שם, כן?), אם אותו תהליך בדיוק לא יחול גם על אנשי הצוות המקצועי ועובדי ההתאחדות (כמו בדוגמה של הפועל באר שבע) אז לא נשיג את אחוות הלוחמים על הדשא. במילים אחרות, השינוי הוא מערכתי יותר ולכן קשה ומאתגר יותר אבל לפחות יש לו נקודת התחלה ברורה - בניית team behind the team . זהו גם אלמנט מרכזי שכולנו צריכים לקוות שבחנו כאשר החליטו על מינויו של וילי רוטנשטיינר לתפקיד המנהל הטכני – לא רק מנהל טכני מקצועי אלא גם בעל יכולת לייצר שיתופי פעולה ועבודה צוותית. זהו גם פקטור מרכזי שצריך להיות בקבלת החלטה על זהות המאמן הבא של נבחרת ישראל - מאמן דומיננטי ומוכשר אך גם כזה שיודע לעבוד בצוות ובתאום עם המנהל הטכני. טעות יהיה לחשוב שמנהל טכני, בעל כישורים בינאישיים נפלאים ככל שיהיו, יצליח במציאות הישראלית הבעייתית ללא יו"ר דומיננטי שייצור נורמות עבודה מקצועניות ושלא ייבהל מעוד עיתונאי שמחפש דם במסדרונות ההתאחדות.
זו תהיה היה טעות לצפות להצלחה אם למנהל הטכני לא תהיה אפשרות למנות את אנשי אמונו לתפקידים חשובים, ללא אנשים מקומיים שהוא יכול לסמוך עליהם שיסבירו לו מתי זו חוצפה ישראלית שצריך לעודד ומתי זו התנהגות שצריך לשים לה גבולות ברורים וחדים. במלים אחרות, אין כאן מקרה של מנהל טכני חדש שצריך להוכיח את עצמו, אלא מערכת שלמה שצריכה להוכיח שהיא מסוגלת לעבוד בשיתוף פעולה. זהו האתגר הגדול ביותר שעומד בפני ההתאחדות ובעיקר בפני היו"ר החדש – אתגר של שינוי תרבותי. לא תרבות במובן של נימוסים והליכות, לא תרבות במובן של שחקנים נחמדים שלא מזניחים את הלימודים, אלא תרבות של שיתוף פעולה בין אנשים דומיננטיים (על המגרש ומחוצה לו) למען מטרה אחת. באחת השיחות שלי עם מאמן ישראלי הוא אמר שהיה רוצה לעבוד במועדון אירופאי מוביל כדי להבין מבפנים את הסודות של המועדון שעוזרים לו להצליח. באתלטיקו מדריד לדוגמה אין באמת סודות, אלא הבנה מאוד מעמיקה בחשיבות העבודה הצוותית, במנהל משאבי אנוש של המועדון שהפרמטר הראשון במעלה כאשר הוא בוחר אנשי מינהלה הוא היכולת הצוותית שלהם; ובזמן ניהולי משותף מרמת המנהל הטכני הבכיר ועד רמת המאמן הזוטר המוקדש לתיאום ולחשיבה משותפת; ועד למדדי הערכה לשחקנים המתמקדים במשחק הצוותית.
הסוד הגדול הוא כיצד להנחיל תרבות שכזאת והדרך לשם תמיד, אבל תמיד, תעבור דרך אנשים ויחסים. כדי לייצר שינוי תרבותי חייבים לבצע שינויים פרסונליים ברמות ניהול בכירות, צריך להיות קשוחים ולשים גבולות ברורים למועדונים. צריך גם להיות פתוחים למועדונים כאשר לדוגמה בכניסה לתפקיד של רוטנשטיינר הוא חייב להיפגש עם אנשי מקצוע מהמועדונים כדי לחשוב איך להתאים את המודלים שלו לדבר הזה שנקרא כדורגל ישראלי. צריך לשנות כל כך הרבה דברים אבל גם לא לזלזל באיכות האנשים הקיימים שעובדים בתרבות ארגונית שמושכת למטה. צריך לעשות כל כך הרבה דברים, אבל חשוב גם לא לאכול באטרף כי הצום שהיינו בו היה ממושך מאוד ואם תוקעים לאפה אחרי צום נשארים עם כאב בטן.
הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובחברות עסקיות, דוקטורנט לניהול ספורט באוני' בן גוריון, ומוביל תכנית MBA עם לימודי ניהול ספורט בקריה האקדמית אונו
