צרפת וקרואטיה מציגות: הגירה מול לאומיות

כשנבחרת צרפת זכתה במונדיאל 1998 בזכות שערים של בן מהגרים מאלג'יריה ושיתוף פעולה אדיר בין צרפתים לבנים לבני מהגרים, ההמונים ברחובות פריז קראו black-blanc-beur - שחור־לבן־ערבי על משקל אדום־לבן־כחול (צבעי הדגל הצרפתי). נראה היה שהזכייה הראשונה במונדיאל מאפשרת לצרפתים כולם להתחבר תחת החזון הרב־תרבותי.

ואולם ב־2006, אחרי מהומות בני המהגרים ב־2005, האווירה בצרפת בזמן המונדיאל בגרמניה היתה שונה לחלוטין. ז'אן מרי לה־פן, פוליטיקאי גזען, פאשיסט ופופוליסט, הכריז ש"צרפת משחקת בצורה שחורה - אי אפשר להזדהות איתה. כנראה שהמאמן הגזים עם מספר השחקנים הצבעוניים בסגל". הוא גם הוסיף את הדברים הרגילים על שחקנים שמעיזים לא לשיר את ההמנון (מתח ביקורת על "התופעה" גם ב־1998). התמיכה הגדולה בבתו של לה־פן בבחירות האחרונות מלמדת שדבריו הגזעניים דיברו אל לא מעט צרפתים אחרי כמה אירועי טרור וגל הגירה נוסף.

עבור צרפתים רבים הנבחרת פשוט מורכבת מ"זרים". אלן פינקלקראוט, הפילוסוף היהודי־צרפתי שנהפך מליברל לשמרן, אף ציין שהנבחרת הלאומית הפכה ל"שחור־שחור־שחור" והפכה ל"בדיחה של אירופה". די נורא שבן של ניצולי שואה אמר את מה שאמר (והוא, אגב, התנצל על הדברים).

ב־2011 התפוצצה פרשת גזענות בהתאחדות הכדורגל הצרפתית, כשהמאמן הלאומי לורן בלאן ובכירים בהתאחדות דרשו לקבוע מכסה על מספר השחקנים השחורים ובני המהגרים שמתאמנים בקליירפונטיין, האקדמיה הלאומית, וזאת מאחר שהם מתחנכים בצרפת ואז עוברים לייצג אומות אחרות. בלאן, זוכה מונדיאל 1998, ציין: "ישנה התחושה שבמועדונים מאמנים את אותו סוג של שחקן: גדול, חזק, עוצמתי.... ומיהם הגדולים, החזקים והעוצמתיים? השחורים. זו עובדה. אלוהים יודע שבבתי ספר לכדורגל יש המון מהם".

הפרשה די הושתקה אבל הראתה, ביחד עם הצלחת הימין הקיצוני בצרפת בבחירות מאז, שאין אינטגרציה אמיתית בכדורגל הצרפתי. ייתכן גם שכל כך הרבה שחקנים מהקולוניות לשעבר בחרו לייצג את מדינת הוריהם הצפון־אפריקאית בגלל התחושה הזאת - שלא משנה מה יעשו, הרי לא יחשיבו אותם לצרפתים "אמיתיים".

אבל העובדה היא כזו. הנבחרות הצרפתיות הגדולות בכל הזמנים תמיד - אבל תמיד - הסתמכו על מהגרים.

שחקני קרואטיה חוגגים בחצי הגמר נגד אנגליה צילום: גטי

ב־1958 ריימונד קופה היה בן של מהגרים פולנים וג'אסט פונטיין היה מרוקאי. לצידם היו בני מהגרים ומהגרים מספרד, איטליה ואלג'יריה. בשנות השמונים היו לנבחרת הטריקולור שחקנים שהגיעו ממרטיניק, גוואדלופ, באקו ומאלי. גם "הצרפתים" הלבנים היו בני מהגרים איטלקים או ספרדים – מישל פלאטיני (איטלקי) ולואיס פרננדז (ספרדי). ב־1998 הנבחרת היתה בנויה מכל הצבעים. "לה־פן לא באמת מבין מיהם הצרפתים", אמר ליליאן תוראם ב־2006. "הם שחורים, בלונדינים, ברונטים". כבר יותר ממאה שנה שהקולוניות הן חלק בלתי נפרד מצרפת ומההיסטוריה של צרפת. צרפת היא מדינה עשירה ומגוונת יותר בזכותן. בכדורגל, ובכלל.

הנבחרת הצרפתית של 2018 לא שונה בהרבה מנבחרות עבר שהסתמכו על מהגרים ובני מהגרים. פול פוגבה הוא בן למשפחה מגיניאה, קיליאן מבאפה הוא בנם של מהגרים מקמרון ואלג'יריה, אנטואן גריזמן הוא ממוצא גרמני, הוריו של אנגולו קאנטה היגרו לצרפת ממאלי. סמואל אומטיטי נולד בקמרון וחברו להגנה, רפאל וראן, בן להורים ממרטיניק. כ־80% מהשחקנים הם מרקע של הגירה.

העניין העיקרי הוא שכולם מתכנסים תחת המוטו הצרפתי Liberté, Égalité, Fraternité - חופש, שוויון, אחווה. כולם מבינים את הערכים שעליהם בנו את הרפובליקה. הערכים הללו לא כוללים גזענות.

מדוע יש כמות גדולה יותר של מהגרים ובני מהגרים בנבחרת צרפת מאשר באוכלוסייה הכללית (כ־11% מהאוכלוסייה מהגרים). ובכן, הספורט מאפשר למהגרים ובני מהגרים להרגיש שייכים ופופולריים כשהם ילדים. כשהם מצטיינים בגיל העשרה, הם מקבלים זריקת מוטיבציה נוספת בצורת כסף. הספורט בצרפת - כמו בארה"ב או בכלל בהרבה מקומות בעולם - הוא סולם חברתי לרמת חיים גבוהה יותר. התחרות קשה, דרוויניסטית, ורק הטובים ביותר מצליחים. לגזענים, אגב, לא באמת אכפת מהמצב הכלכלי שמוביל לכך שהמהגרים מצליחים בכדורגל. הם רק שם כדי להרעיל את האומה אם הם נכשלים.

שחקני צרפת חוגגים בחצי הגמר נגד בלגיה צילום: איי פי איי

נבחרת "הלאום" המגובש

בניגוד לצרפת, הקרואטים מציגים "עם" מגובש. בלי השפעת מהגרים גדולה (אף שחלק מהשחקנים לא נולדו או גרו בילדותם בקרואטיה). הנרטיב הלאומי חזק מאוד בקרב הנבחרת הקרואטית לאורך השנים ובנבחרת הקרואטית 2018 באופן ספציפי. והקרואטים, איך שהם מדברים ואיך שהם מתייחסים ליריבים, רואים בייצוג הנבחרת כייצוג של העם או שירות העם. הם קצת כמו חיילים בקרב במשחק מונדיאל (משחקים פצועים, לא מוותרים, נלחמים עד הסוף וכו'). וזה קשור לכך שהספורט הוא מרכיב חשוב ביותר בתרבות הקרואטית.

הנה נתון מספרי לימוד ההיסטוריה במערכת החינוך של יוגוסלביה וקרואטיה. בין 1918 ל־1941, השנים של ממלכת קרואטיה, יצאו לאור 10 ספרי היסטוריה. בספרים הללו הספורט לא הוזכר כנושא לימוד. בשנים 1945-1941, כשקרואטיה קיבלה את העצמאות לראשונה, יצאו לאור 4 ספרי היסטוריה וגם בהם לא הוזכר הספורט כנושא. כשהשלטון הקומוניסטי חזר לשלוט על המדינות שהרכיבו את יוגוסלביה (1991-1945) יצאו 10 ספרי היסטוריה והספורט הוזכר בהם כנושא פעמיים. מ־1991 ועד 2014, כשקרואטיה קיבלה עצמאות אחרי התפרקות יוגוסלביה, יצאו 27 ספרים ובכל אחד ואחד מהם הספורט הוזכר כנושא. 27 פרקים על ספורט שמוקדשים לגיבורים ספורטיביים קרואטים. לפי מחברי המאמר "ספורט ופוליטיקה בקרואטיה — ספורטאים כאייקונים לאומיים בספרי ההיסטוריה", הסיבה לאזכורים הרבים של הספורטאים היא פשוטה: "היה צריך לבנות לאומיות קרואטית חדשה והשתמשו בספורט ככלי ליצירת הלאומיות הזו".

לפי איבן הרסטיץ' ומרקו מוסטאפיץ' מאוניברסיטת מילאנו, "מועדונים מקצוענים קרואטיים פחות חשובים להיסטוריה הקרואטית מאשר הנבחרות הלאומיות או ספורטאים אינדיבידואליים מאחר שהם לא היו חלק מבנייה מחדש של הלאומיות הקרואטית. הנבחרת הקרואטית עם החולצה המאוד מזוהה עימה (משבצות), עצרה 'להמציא מסורת', שמסייעת ליצירת מיתולוגיה לאומית חדשה. הספורטאים הקרואטים אף פעם לא לבד, הם תמיד נתמכים על ידי קהילה אחת של מיליוני קרואטים".

העובדה שהנכס העיקרי שיש לקרואטים זו התרבות הזו - לא תשתיות טובות מדי או מתודות ניתנות לחיקוי - משתלבת גם בכך שהנבחרת היא הבמה המרכזית - ואולי היחידה - של הספורטאי הקרואטי להצליח כאינדיבידואל.

וקצת כדורגל... בעצם, שווי כדורגלנים. על פי נתוני הבנק לוידס, צרפת היא בעלת שווי השחקנים הגבוה ביותר במונדיאל: 1.43 מיליארד ליש"ט - 46.7 מיליון ליש"ט זה השווי הממוצע של שחקן צרפתי. היא היתה אמורה להיות בגמר לפי שווי השחקנים שלה.

ולכן, במובנים רבים, קרואטיה היא אחת ההפתעות הגדולות ביותר בכדורגל העולמי. אחרי שלושה משחקים שהגיעו להארכה ושניים לפנדלים, היא מגיעה לגמר עם סגל בשווי 468 מיליון ליש"ט (רק מעט יותר מהספסל הצרפתי). קרואטיה במקום תשיעי במונדיאל מבחינת שווי שחקנים. השווי הממוצע של שחקנים עשוי להשתנות בכ־13% בעקבות מונדיאל לפי בדיקות בעבר, אבל גם זה לא מעלה את קרואטיה מעל פורטוגל, ארגנטינה, ספרד, בלגיה, גרמניה או אנגליה. ההצלחה שלה מלמדת שיש דברים שקשה להעניק להם ערך כספי. יש חיבור, גיבוש ותחושות לאומיות — דבק שמדביק שחקנים מצוינים לגוש אחד, משובץ, ומאוד קשה לשבירה.