הדרבי של אנגליה

ג'ורג' ריינור היה ככל הנראה המאמן האנגלי הבינלאומי המוצלח בכל הזמנים. העניין הוא שבאנגליה כמעט שלא מכירים אותו ואת פועלו. ריינור היה כדורגלן שולי בליגות האנגליות (שיחק ברות'ראהם, בורי, אלדרשוט, מאנספילד ושפילד יונייטד). את הקריירה שלו סיים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כשחקן בליגות המקומיות, שהחליפו את הליגות הלאומיות בתחילת המלחמה. באותן ליגות אזוריות יצא לריינור לשחק עם כוכבים של המשחק כגון קליף באסטין וסטנלי מת'יוס עד שב־1941 גויס לצבא הבריטי ונשלח לעיראק, שם היה אחראי לפעילות הספורטיבית של החיילים.

בין תפקידיו היה לאמן את נבחרת הצבא הבריטי בעיראק, שיצאה לטור בבצרה ובגדד ואז גם לעולם הערבי - במקומות כגון דמשק וקהיר. הטור היה כל כך מוצלח שכשהוא חזר לאנגליה ריינור הגיע לראיונות עבודה עם מכתב המלצה של ראש ממשלת עיראק. ואולם, זה לא הרשים במיוחד את מעסיקיו הפוטנציאליים באנגליה והוא נותר ללא עבודה.

בזכות קשר טוב עם סטנלי רוס, מזכ"ל ההתאחדות לכדורגל, ריינור כן קיבל המלצה לאימון נבחרת שבדיה, לשם הגיע כחלק מצוות של 15 מאמנים אנגלים שסייעו לכדורגל השבדי להיבנות אחרי המלחמה. עד מהרה ריינור, ג'נטלמן אנגלי קלאסי שיצא נגד ה"בולדוזרים במגרש הכדורגל" והאמין בשחקנים שהם "אמני כדורגל" (מה שעשוי להסביר את העובדה שלא קיבל הזדמנות באנגליה), נהפך למאמן המוצלח ביותר בתולדות נבחרת שבדיה. הוא הוביל את השבדים למדליית זהב אולימפית ב־1948 ולמדליית ארד באולימפיאדת 1952. את נבחרת שבדיה הוביל גם לגמר המונדיאל ב-1958, שם הפסיד רק לפלה ולנבחרת ברזיל. להמלצותיו של ריינור, שאימן גם ביובנטוס ולאציו, סירבו להקשיב באנגליה לאורך הקריירה שלו (הוא טען שנבחרת אנגליה הפסידה להונגריה בוומבלי - ההפסד הראשון ליריבה אירופאית - ב־1953 כי לא הקשיבו לעצות הטקטיות שלו) וגם לא לאחריה (כתב ספר בו הוא מותח ביקורת על הדרך בה מתנהל הכדורגל האנגלי שמסרב ללמוד משאר המדינות ביבשת).

ריינור גם התחיל קשר עמוק בין הכדורגל האנגלי לכדורגל השבדי, לצד בובי הוטון, דייב סקסטון, רוי הודג'סון - מאמנים, שכמו ריינור, האמינו באימון ("אי אפשר לאמן שחקנים מקצוענים" היתה התפישה המקצועית באנגליה בשנות ה־50 וה־60), בטקטיקה אורגנית ("קבוצה היא גוף אורגני וכל פעולה של שחקן משפיעה על כל הפעולות של שחקנים אחרים", לפי הודג'סון,) והחזקה חכמה בכדור (גם כן משהו שבאנגליה סירבו להכיר בו - "התקפה שבה נמסרו מעבר לשלוש מסירות לא שווה כלום" - אמר המנהל הטכני של ההתאחדות הכדורגל האנגלי, צ'ארלס יוז, לנבחרות האנגליות).

יאנה אנדרסון, מאמן שבדיה צילום: איי פי

 

תיאוריה מ-1966

הנבחרת האנגלית השבדית כיום משחקת כדורגל שהחל בתיאוריה מ-1966, כאשר אלן ווייד כתב את המדריך לאימונים של ההתאחדות בתקופה שאחרי הזכייה של "שלושת האריות" באליפות העולם. ווייד, שנשאר לא מוכר יחסית, הפך לאחד מהאנשים המשפיעים ביותר על מאמנים בריטים כגון בובי הוטון, דייב סקסטון, רוי הודג'סון ואחרים. למרות שהיה חשוב בהתפתחות הכדורגל האנגלי, ווייד מעולם לא התקבל על ידי האליטה של הכדורגל האנגלי ולכן רוב תלמידיו נאלצו לנדוד ברחבי היבשת והעולם כדי למצוא עבודות.

התיאוריה של ווייד התבססה על כך שקבוצה היא גוף אורגני וכל פעולה של שחקן משפיעה על כל הפעולות של השחקנים האחרים. הוא היה בעד החזקה חכמה בכדור, הגנה אזורית ומסירות ארוכות ואלכסוניות - אבל גם הגיע להבנה שלעתים עדיף לספוג את הלחץ בהגנה ולצאת למתפרצות. התיאוריות שלו זכו לזלזול על ידי הממסד האנגלי ("אי אפשר ללמד שחקנים כמו סטנלי מת'יוס איך לשחק", אמר החלוץ לשעבר של נבחרת אנגליה, טומי לאוטון) וצ'רלס יוז, האחראי על תוכנית הלימוד של הכדורגל האנגלי במשך דורות, גם כן זרק אותה מכל המדרגות.

עם זאת, התיאוריות של ווייד הובילו לשינויים תפישתיים מרחיקי לכת בעולם הכדורגל ועזרו בפיתוח השמירה האזורית של ברזיל ב-1970 וגם לפיתוח הטוטאל פוטבול של רינוס מיכלס בהולנד. התיאוריה של ווייד באופן מאוד כללי היתה נפוצה בכדורגל הצפון אירופי, בניגוד לכדורגל מדרום אירופה שהתבסס על הגנה אישית והמצאת הליברו.

עובדים ביחד

בובי הוטון היה שחקן בפולהאם ולמד בקורס של ווייד. הוא החל לאמן את מיידסטון ב-1971 והיה לו חבר לקורס - רוי הודג'סון. ב-1974 עבר לאמן במאלמו, ושנתיים לאחר מכן הגיע הודג'סון להאלמשטאד. שניהם החלו ליישם את התיאוריות של ווייד. לשניהם היתה השפעה כבירה על הכדורגל השבדי, שאימץ אותם לחיקו וחיקה את עבודתם.

שחקני שבדיה בשמינית הגמר נגד שוויץ צילום: אם סי טי

לפי האקדמאי השבדי טומאס פטרסון, "הם חיברו יחדיו כמה עקרונות ויצרו מהם טוטאליות אורגנית". היו גם ביקורות שטענו כי הצמד האנגלי הופך את השחקנים לרובוטים ואת המשחק למחושב מדי. "במקום לשחק עם קבוצה מאוד לא קומפקטית שמתחילה בליברו בהגנה ונגמרת בחלוץ שלא עושה הגנה, התיאוריה שלנו עסקה בשיטה של ארבעה שחקנים שפועלים יחדיו בהגנה, ארבעה אנשים שעובדים יחד איתם בקישור וכולם דוחפים מהר את הכדור למעלה לשני שחקנים באזור רחבת היריב", הסביר הודג'סון בראיון למגזין "The Blizzard".

בבסיס התיאוריה, צריך לשמור על צורה אחידה וזה מוביל לתרגולים אינסופיים ועשוי לייאש שחקנים, שרבים מהם התלוננו על השיטה ככזו שגורמת לאימונים להיראות כמו חזרה מייאשת אחרי אותם תרגולים פעם אחר פעם. ולכן, ייתכן שהודג'סון מעולם לא הצליח בקבוצות גדולות עם שחקנים בעלי אגו גדול שלא רוצים לעבוד כמו רובוטים. ייתכן גם שבגלל זה הודג'סון הצליח בקבוצות קטנות יותר (ווסט ברומיץ' ופולהאם) מעבר למצופה.

ה-4-4-2 של השבדים לא נראה מתוחכם מאוד – אבל ייתכן מאוד שהוא מותאם בשלמות לשחקן השבדי המאוד ממושמע (בדרך כלל) על המגרש. ה-4-4-2 של השבדים מבוסס על כוח מתפרץ ומהירויות שיש להם ורוב השחקנים מתייחסים למערך הזה כתבשיל הטקטי הבסיסי שהם מכירים.

שינויים על בסיס התיאוריה הבסיסית

ב-15 השנים האחרונות השבדים התרחקו מאותן תיאוריות בגלל כישרון יוצא דופן שהתפתח במאלמו.

זלאטן איברהימוביץ' היה כוכב הכדורגל הגדול ביותר שיצא משבדיה. 62 שערים ב-116 משחקים. אך איתו הנבחרת התקשתה במונדיאל - תלתה בו את כל תקוותיה והוא לא כבש ולו שער אחד בחמישה משחקים על פני שני מונדיאלים. ברגע שפרש מהנבחרת אחרי יורו 2016 והמאמן אריק האמרן עזב אחריו, יאנה אנדרסון - מאמן שלקח את נורשפינג IFK הקטנה לאליפות מפתיעה ב-2015 - מונה לתפקיד המאמן הלאומי.

אנדרסון לא הסתכל אחורה על זלאטן ("ברגע שהוא החליט לעזוב, הוא כבר לא בנבחרת - אין מה לדבר על שחקני עבר גדולים אלא רק על השחקנים הגדולים שיש לי בנבחרת"), ובנה מערך שלא היה יכול לבנות סביב זלאטן: מערך בו כולם עושים הגנה - מהחלוץ ועד הבלם. עובדים ביחד כגוף אורגני. כולם עובדים קשה אחד בשביל השני.

באיזשהו מקום, אנדרסון מעדיף לא לעבוד עם כוכבים גדולים. הוא מעולם לא אימן מחוץ לשבדיה. הוא עבד רוב חייו בליגות הנמוכות ובחייו אף כתב טור קבוע בו הוא מדרג את הנקניקיות בכל האצטדיונים בשבדיה. הוא שיחק בליגה החמישית, היה מורה ספורט והמאמנים שלמד מהם לא בהכרח היו מעולם הכדורגל.

אנדרסון מעריץ את בנגדט יוהנסון - שגדל איתו באותו שכונה(שונדרום בהאלמשטאד) והיה מורה הספורט שלו. יוהנסון, במקרה, היה גדול מאמני נבחרת שבדיה בכדוריד והוביל אותה לאליפויות עולם ב-1990 ו-1999, ארבע אליפויות אירופה (1994, 1998, 2000 ו-2002) ושלוש מדליות כסף באולימפיאדה (1992, 1996 ו-2000).

בשבדיה, אנדרסון הקיף את הקבוצה באנשי מקצוע חדשים - והכניס מאמן מנטלי למערך המקצועי. הנבחרת מתנהלת כמועדון ובקשר יום-יומי עם השחקנים. אנדרסון הוא דמות שונה ממאמנים שבדים אחרים. הוא מספר בדיחות במסיבת העיתונאים, כועס על הקווים, מכנה את עצמו "מפלצת". והסיפור הוא לא הוא, אלא הרוח הקבוצתית שבנה בקבוצה. הדבר הראשון שעשה כשדיבר עם השחקנים השבדים המועמדים לסגל היה להזמין את כולם לברביקיו. לפי דיווח בעיתון Dagens Nyheter, מסביב לארוחה אמר לשחקנים כי "כדורגל הוא משחק ספורטיבי ואני רוצה שאתם תגלמו את הרוח הזה. אנחנו חולקים, אנחנו עובדים, כל אחד עבור הקולקטיב. על המגרש ומחוצה לו. כדורגל הוא משחק קבוצתי - אל תשכחו את זה לעולם" - אותה רוח של כדורגל אנגלי של פעם. השבדים, כאמור, ברבע גמר מונדיאל אחרי שנזכרו שזה הכדורגל שלהם.