לקראת גביע העולם: כלכלה, תעמולה ומה שביניהם

בדצמבר 2010 בחר קונגרס פיפ"א את רוסיה כמארחת גביע העולם בשנת 2018. ההצעה הרוסית לאירוח כללה 16 אצטדיונים, המספר המינימלי לפי הקריטריונים של פיפ"א. לאחר הבחירה, הצטמצם מספר זה וכיום ישנם 12 אצטדיונים בלבד אשר אמורים לארח את כלל משחקי הנבחרות. ועדיין, למרות ההפחתה, עלות השיפוץ של 3 אצטדיונים ובנייה של 9 חדשים עלו על פי הדיווחים כ-5.33 מיליארד דולר, סכום שמתווסף לכ-7 מיליארד דולר לטובת הוצאות אחרות הקשורות באירוח כגון תשתית תחבורתית, פרסום, שירותים, אבטחה ועוד.

האצטדיון במורדוביה. פילים לבנים ברחבי המדינה צילום: איי פי

תשתית רגשית ותשתיות בכלל

סקירה מהירה של ההצעות המוגשות לאירוח אירועים מלמדת כי ישנה דעיכה, בעיקר מסוף המאה הקודמת, ברצון של מדינות וערים לארח אירועים אלו. כך למשל, בשלוש האולימפיאדות משנת 2004 ועד 2012, מעל 10 ערים שונות הגישו בקשה לאירוח. ואילו לשנת 2024 הגישו 5, ולשנת 2028 הוגשה הצעה יחידה.

לעומת ההיבט המקומי-עירוני באירוח אולימפיאדה, גביע העולם בכדורגל מתקיים במספר ערים שונות באותה המדינה. לכן, ישנו אינטרס לאומי חזק יותר, אשר ממתן את הדעיכה אשר עדיין נראית. לראייה, לאירוח התחרויות בשנת 2002 הוגשו הצעות מצד 9 מדינות ואילו לגביע העולם ב-2022 הוגשו 6 הצעות בלבד. הירידה בשאיפה לאירוח אירועי ספורט גלובליים, מלמדת על הכרה גוברת בסכנות הכרוכות באירוח תחרות ספורט גדולה. אל מול ההוצאות האדירות, הרצון של מדינות לארח אירוע בסדר גודל כזה, לא מבוסס כמובן רק על אהבתם לספורט של מקבלי ההחלטות אלא נובע משלושה מניעים עיקריים: פיתוח תשתית רגשית, רווח כלכלי קצר וארוך טווח; ו-שיפור התדמית הבינלאומית של המדינה. אנסה להתייחס לשלושת ההיבטים הללו.

ראשית לגבי התשתית הרגשית. המחקר בתחום מלמד כי תחושות של פטריוטיות וגאווה לאומית הן לרוב קצרות מועד. יתר על כן, ספורט עדיין אינו נמצא בקונצנזוס מבחינה כלל-חברתית וסובל ממעמד נמוך אל מול הדרישה להשקעות בחינוך או בבריאות. לראייה, המחאה החברתית האחרונה בברזיל סביב אירוח האולימפיאדה ואף סביב אירוח גביע העולם בכדורגל. היבט זה, גם לא ניתן למדידה כמותית ובמתבטא בדרך כלל בתרומה תדמיתית ציבורית נתפסת. בפועל, גם תפיסות אלו לא מתורגמות לרוב לרווח כספי או לכוח פוליטי. כפי שניתן היה לראות בהיעדר התמיכה בארקדי גאידמק לבחירות עיריית ירושלים למרות תמיכתו הכספית הרחבה בקבוצת הכדורגל הבכירה של העיר.

ההיבט השני הוא הרווח הצפוי מאירוח התחרויות. גם במקרה הזה, עשרות שנים של מחקרים מרחבי העולם הראו כי לאצטדיוני ספורט אין תרומה כלכלית רחבה או בכלל. לא לגבי העיר בה הם מוקמים ואפילו לא לאזור המידי בסביבת האצטדיון. הקומיקאי הבריטי ג'ון אוליבר ציין בהקשר זה שמעולם לא שמע את המשפט "בוא נלך לבלות ליד האצטדיון". דבר זה מגובה גם בעבודות המלמדות כי עסקים מקומיים אינם נהנים מגידול בהכנסות, לא בימי משחק, וקל וחומר במרבית ימות השנה בהם לא מתקיימים משחקים. גם הכנסות עקיפות ממסים אינן רלוונטיות, שכן ההוצאה של האוכלוסייה המקומית עשויה לעבור מבילוי בקולנוע או במסעדות אל עבר בידור ספורטיבי אך סך ההוצאות לא משתנה באופן משמעותי.

טיעון נוסף שנשמע הוא יצירת מקומות עבודה. אך גם טיעון זה מתבסס בעיקר על כוח עבודה זמני לבניית המתקנים ואילו בשנים לאחר מכן, ההפעלה השוטפת מציעה בעיקר משרות ארעיות ובשכר נמוך. בנוסף, למעט מספר מזערי של מתקני ספורט, עלות התפעול השנתי שלהם עולה על ההכנסות כתוצאה מאירוח משחקים, אירועי תרבות והשכרת שטחי מסחר. התרומה הכלכלית המשמעותית שנצפית היא הכנסות מתיירות, אך גם במקרה זה מדובר בתקופת קצרה של כחודש ימים שלאחריה ישנה חזרה, על פי נתונים מהעבר, להיקף התיירות הנכנסת המוקדמת.

חשוב לציין כי גם במקרים היוצאים מן הכלל בהם ההצלחה התיירותית של ברצלונה היו גורמים נוספים כגון הפופולאריות של קבוצת הכדורגל ואטרקציות עירוניות נוספות. התרומה הממשית של אירוח נמצא אם כן בהשקעה בתשתיות נוספות כגון כבישים, מלונות, בתים וכדומה, אשר יכולים לשמש את העיר והאוכלוסייה המקומית גם לאחר סיום התחרות. דוגמה לכך ניתן לראות בפיתוח הנמל בברצלונה ב-1992 ושיפור המערך התחברותי העירוני בדרום אפריקה לרגל גביע העולם ב-2010. אך גם במקרה הזה עולה הסוגיה של השקעה ישירה בתשתיות אלו, ללא תלות באירוע ספורט עולמי. משמע, השקעה אפשרית של כספים ציבוריים בבניית בתי ספר, בתי חולים ועידוד עסקים, על פני השקעה באירוע חד פעמי. 12 מיליארד הדולר שהושקעו באצטדיונים ברוסיה היו יכולים להיות מושקעים מלכתחילה בתשתיות חיוניות אלו, אשר להם גם השפעות חיוביות מוכחות, ארוכות טווח.

האצטדיון בסנט פטרסבורג. תדמית עולה הרבה כסף צילום: רויטרס

עניין של תדמית

נותר אפוא ההיבט של התדמית הבינלאומית של המארחת. אירוח תחרות בינלאומית מאפשר לכל מדינה להציג את תרבותה, יכולותיה וכישוריה, ואף מקנה לגיטימציה לשלטון המקומי. דוגמה לכך ניתן לראות במשטרים הצבאיים בברזיל ובארגנטינה שביקשו לארח את הגביע העולמי בשנות ה-70 של המאה הקודמת, בשאיפה של דרום אפריקה להציג את הקדמה והתרבות ביבשת באירוח הגביע העולמי לפני 8 שנים, או ברצון של סין להיפתח אל המערב על ידי אירוח האולימפיאדה בשנת 2008.

גם בגביע העולם הקרוב, רוסיה רוצה ליהנות מכלי תעמולתי זה. לשם כך אפילו ולדימיר פוטין התגייס למסיבות עיתונאים, טקסים, וחגיגות יחסי ציבור תכופות. זאת מהרצון לשפר את המעמד הבינלאומי של רוסיה במערך הגיאופוליטי המורכב של ימינו (אל מול המעורבות הצבאית שלה באוקראינה ובסוריה).

האם רוסיה ופוטין יצליחו לייצר את המיצג התקשורתי הספורטיבי בצורה מיטבית, והאם אכן תהיה לזה השפעה על קהל הצופים? נתחיל להבין רק ב-14 ביוני.

הכותב הוא חוקר ספורט, דיקן הסטודנטים במכללת אוהלו בקצרין