הכדורסל הישראלי נפל לבור ומפספס את הפריחה העולמית של הענף
בזמן שהכדורסל העולמי צומח, הכדורסל הישראלי הגיע לשפל המביך בתולדותיו. מי שאחראי על זה לא צריך להמשיך לנהל את המשחק
הכדורסל, כענף, נמצא בימי אלו בפריחה.
ליגת ה-NBA, בעיצומו של אחד מהפלייאופים היותר מרתקים בשנים האחרונות, שוברת שיאי רייטינג. ביורוליג, עם פורמט חדש, חוגגים כבר שנה שנייה ברציפות שיא קהל במגרשים, ואפילו בשווקים שבהם הכדורסל אף פעם לא באמת "תפס" מדווחים על עלייה בעניין ובילדים שמשחקים את המשחק. גרמניה, יפן ואנגליה הן דוגמאות לכך.
קראו עוד בכלכליסט:
- סופית: ליגת העל בכדורסל נסגרה
- כיצד ניתן לפתור את שביתת הכדורסלנים?
- העתיד של ה-NBA מעולם לא נראה טוב יותר
הסיבות לכך רבות: המשחק הזה מושלם לדור שמחפש ריגושים בכל דקה, מספר ההיי-לייטס במשחקים הוא גדול. הדמויות במשחק מרתקות וכך גם הנרטיבים שהמשחק הגלובלי מייצר. מלוקה דונצ'יץ', גאון הכדורסל מסלובניה בן ה-19 שהעולם תוהה אם יוכל להצליח ב-NBA ועד לברון ג'יימס ומאבקו במורשת של מייקל ג'ורדן. המשחק עצמו נהפך גם לנגיש יותר עבור כולם בזכות הצלחתו של סטף קרי, שללא "גוף כדורסל" - כלומר גובה יוצא דופן וזרועות ארוכות - הצליח להפוך לאחד מהשחקנים הטובים בתבל. כמו כן, בליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה-NBA, יש יותר מ-100 נציגים מיותר מכ-40 מדינות. ב-NBA יש שחקנים מכל פינות העולם והליגה עצמה מקדמת את עצמה עם מחנות כדורסל ברחבי העולם.
ובתוך כל הטוב הזה וההכנסות הרבות שמציפות את המשחק הלוקאלי והגלובלי, יש ליגה ישראלית, שקבוצותיה מוכרות כחצי מיליון כרטיסים בשנה לכ-30 אלף אוהדים, שהם גרעין קשה של המשחק. והליגה הזו, בגלל שנים של ניהול חסר חזון, לא מצליחה לעלות על "הגל". אולי ההכנסות עולות במתינות (בעיקר בזכות הסכמי חסות עם גוף הימורים ממשלתי), אבל מספר הצופים לא משתנה, הפורמט שלה משונה, העניין בציבור הכללי לא בשיאו, מספר הכישרונות המקומיים דליל, אנשי המקצוע מוחלשים והעסקנים מנהלים את העסק ביד רמה.
מימין: שמעון מזרחי ושמואל פרנקל צילום: אורן אהרוני
בשנה שעברה ישראל היתה אחת מהמארחות של היורובאסקט. שרת הספורט ומכובדים אחרים דיברו על הטורניר כ"כמנוף לקידום הכדורסל בישראל". המנוף הזה - כמו מנופים רבים בישראל - התרסק. הרבה כסף ציבורי - באופן יחסי - מושקע בענף בישראל. מראשי מועצות מקומיות שאובססיבים למשחק ומשחקים ב"ג'נרל מנג'ר" ועד חברות ממשלתיות שמשקיעות מיליונים בענף. נראה שהכדורסל הישראלי כבר מזמן איבד את הישראלי הממוצע.
כן, יש את עומרי כספי ודיוויד בלאט, סיפורי ההצלחה הגדולים של ישראל בעולם הכדורסל. יש חברות ישראליות שעובדות עם הטופ של הטופ של המשחק ומכבי תל אביב (55% מהאוהדים הישראלים אוהדים אותה לפי סקר כלכליסט) חברת קבע ביורוליג, אבל שנים של ניהול הסתדרותי - של הקבוצות וגם של איגוד השחקנים, קרבות אגו וקשקושים ביורוקרטיים - הפכו את הליגה המקומית לנון-פקטור בסדר היום של הישראלי הממוצע.
יצחק פרי צילום: עוז מועלם
קשה לדעת מתי מתקיימים משחקים. קשה להבין למה משחקים כל כך הרבה משחקים מראש השנה עד החופש הגדול. המשמעות של האליפות היא קטנה עד לא קיימת. הסגלים של הקבוצות משתנים לחלוטין מדי שנה. מאמני בוגרים וילדים מקבלים שכר מגוחך והעסקנים והפוליטיקאים מניפים את צלחות האליפות.
מינהלת הליגה, גוף שהיה אמור להעביר את הכדורסל הישראלי הליך מודרניזציה ולסייע להביא אוהדים חדשים, נהפכה לעוד איגוד לא מתפקד. איגוד השחקנים עסוק אך ורק ב"מעמד השחקן הישראלי", שזה קוד לשימור משכורות גבוהות לשחקנים לא טובים מספיק (הסתדרות קלאסית). הקהילה הקטנה והמגובשת של הכדורסל חלוקה לגבי איך צריך לשמור על ציביון ישראלי ועל רמת כדורסל סבירה.
היום המנהלת הוציאה הודעה רשמית כי העונה מסתיימת בשל שביתת השחקנים - שרצו להמשיך את ההנחה הלא ספורטיבית שקיבלו (החוק הרוסי שמחייב קבוצות לשחק עם 2 שחקנים ישראלים בכל זמן). זה כישלון אדיר של המנהלת חסרת המעוף והקבוצות וגם של השחקנים שכורתים את הענף שהם חיים ממנו. והחלק העצוב? טוקבקים רבים והערות בפייסבוק באווירה חגיגית: "יותר טוב!", "נקווה שגם לא תהיה שנה הבאה", "שהכול יתפרק, גם ככה בלי שחקנים זרים לא נגיע לשום מקום"
נקודת השפל הזו יכולה להיות נקודת הזנקה לכדורסל הישראלי. בשביל זה, אבל, צריך שאלו שהביאו את הענף לנקודת השפל הזו, יעזבו אותו ואנשי ניהול רציניים עם ידע, הבנה ותשוקה לכדורסל יקחו את המושכות ויעלו על התנופה של הענף הגלובלי. וזה, ככל הנראה, לא יקרה.
