התיקון של פפ גווארדיולה עלה 179 מיליון יורו

פפ גווארדיולה. להרחיב את המשחק צילום: איי אף פי

מה הרציונל של ההוצאות הללו (מלבד העובדה שאבו דאבי צריכה להשקיע המון בתדמית לצרכים אסטרטגיים-פנימיים וחיצוניים)?

גווארדיולה, כמו טקטיקנים גדולים אחרים, מאמין באמרה של מאמן נבחרת גרמניה בשנות החמישים והשישים, ספ הרברגר: "כל פעולה טקטית צריכה להתבסס על העקרון של צריכת אנרגית מינימלית שתגרום לצריכת אנרגיה מקסימלית ועייפות אצל היריב".

הכדורגל של גווארדיולה מתבסס על יצירת "עייפות", חוסר ציבות וגיבוש אצל היריב על ידי הנעת כדור. "אנחנו לא מתמסרים כדי שאנחנו נזוז, אנחנו מתמסרים כדי להזיז את היריב" הסביר פפ. המטרה שלו היא להפוך את הדשא ללא יציב עבור ההגנה. הוא רוצה להרחיב את המשחק, למתוח את ההגנה, לגרום להגנה לזוז כל הזמן וככה לייצר יותר חללים שאפשר למסור/לרוץ/לכדרר לתוכם.

בשביל השיטה הזו - המגנים הם קריטיים.

מדוע?

פפ מחלק את המגרש ל-20 "קופסאות" לפיהן הוא נותן את ההערות ומלמד את שחקניו את משחק העמדות (Juego de Posición) שהוא פיתח. על המגרש, 6 קופסאות מימין, 6 קופסאות משמאל, 3 קופסאות באמצע המגרש קרוב לשער היריבה ו-3 קופסאות זהות בחלק ההגנתי. כמו כן, יש את רחבות ה-16. בכל מקרה, כל שחקן צריך לדעת איפה הוא עומד, לאן הוא הולך, איך הוא עושה זאת ובאיזה שלב במשחק (יש ארבעה מצבים: התקפה, מעבר מהתקפה להגנה, מעבר מהגנה להתקפה והגנה). הכל ביחס למה שחברו לקבוצה עושה. לקשרים התקפיים וחלוצים יש יותר חופש בשיטה של פפ, בעיקר בשליש האחרון - אבל המגנים מקבלים תפקיד כפול שדורש הרבה אינטליגנציה, אתלטיות וכישורים. הם נעים על הכי הרבה "קופסאות".

המגרש של פפ. קופסאות

לא משנה באיזה מערך פפ עולה - 4-3-3, 4-1-4-1 או 3-4-3 - הוא דורש משחקני ההגנה על הקווים (המגנים או הווינג-באקס) להיות שותפים מלאים בהתקפת הקבוצות. במקביל, הם גם צריכים לתפקד כשחקני הגנה ומפעילי לחץ/יזמי לחץ ומסייעים ללחץ.

הם עושים את זה בשתי דרכים עיקריות. הראשונה - הם נכנסים מעל הבלמים ומשחקים, בעצם, כקשרים הגנתיים. זה מאפשר לשחקנים במרכז המגרש (במנצ'סטר סיטי זה דויד סילבה וקווין דה ברויינה) לעלות יותר קרוב לרחבה לרווח את השלישיה הקדמית כדי שיהיו, בעצם, חמישייה קדמית שמעניקה יתרון מספרי על כמעט כל הגנה). החמישייה הזו נמצאת לפני כולם ועל פני כל החלק הקדמי של המגרש ומותחת את ההגנה.

לעתים מסירות העומק של דה ברוינה/ סילבה לאגוורו/ז'זוס נראות "קלות מדי", אבל זה בעיקר כי התנועה ללא כדור של השחקנים הקדמיים יצרו את החללים הללו שלתוכם החלוצים נעים.

הדרך השנייה היא להצטרף להתקפה באגפים ובעצם לייצר "ראש חץ" - שמורכב מחמישייה שחקנים כשלושה הקשירם באמצע נשארים טיפה יותר עמוק ומשם מחפשים את מסירות העומק לחמישייה הקדמית עם המגנים.

במנצ'סטר סיטי, דויד סילבה/ברנרדו סילבה ודה ברוינה ממלאים את התפקיד שלהם בשלישייה האחורית בצורה נהדרת וכמעט תמיד מוצאים במסירות עומק את החלוצים/מגנים - אם מאחוריי קו ההגנה (לא בנבדל) או באגף, שם אפשר להגיע למצב של אחד על אחד עם המגן או - ביחד עם אחד המגנים העולים, לייצר מצב של דאבל פאס.  

בברצלונה, כשהיה לפפ שחקן כמו אריק אבידל - לא בדיוק המגן הקלאסי, אלא יותר מגן בצורת בלם - הוא הורה לו לשחק כבלם שלישי בזמן שהמגן הימני בזמנו, דני אלבס, יצא להרפתקאות באגף - קרוב יותר לדגל הקרן של היריבה מאשר לשלו. אלבס יצר שילוב מנצח עם ליאו מסי - כשחקן כנף או כ"תשע מזויף".

השימוש של מגנים על ידי פפ מזכיר מאוד את השימוש של מרסלו ביאלסה במגנים - כפותחני הגנות וגם מפעילי הלחץ העיקריים. וזה לא מפתיע. ביאלסה ופפ ישבו זה עם זה במשך שעות בביתו של המאמן הארגנטיני, אחרי פרישתו של הקטלוני ממשחק. פפ רואה בביאלסה כמנטור ומורה.

בשנה שעברה, מצבת המגנים של גווארדיולה היתה בינוניות ומזדקנת. גאייל קלישי (מגן שמאלי), באקארי סאנייה (מגן ימני), פאבלו סאבלטה (מגן ימני) ואלכסנדר קולארוב (מגן שמאלי) לא היו יכולים להעניק לפפ את הגיוון הטקטי שהוא היה מעוניין בו. בגלל גילם המתקדם (כולם מעל בני 31) ובגלל חוסר במהירות או הבנה טקטית. ההוצאה הגדולה על המגנים נועדה לתקן את הסיטואציה שנוצרה במועדון (לא נרכשו מגנים חדשים ב-7 השנים האחרונות) ולתת לפפ את סוג המגנים שהוא רוצה וצריך.

בנג'מין מנדי, שאימלל את פפ בשנה שעברה עם מונאקו, רצה מאוד לשחק אצל הקאטלוני וסירב לצ'לסי בשל כך. מנדי שיחק אצל ביאלסה במארסיי, ובסיטי הוא כבר פיתח מערכת יחסים "אינסטינקטיבית" עם לירוי סאנה, שחקן כנף שמאל. למנדי יש הכל – אינטליגנציה, הבנה טקטית, כוח, מהירות וגם "דני אלבסיות" שכזו, מעין חברמניות וקלילות שהופכות אותו לנכס בחדר ההלבשה. קייל ווקר, בימין, היה בטוטנהאם בבית ספר של מאוריציו פוצ'טינו על שמו של מרסלו ביאלסה. הוא מבין בדיוק מה פפ רוצה ממנו. גם דנילו - מגן שיכול לשחק בשמאל ובימין - קריטי למודל של פפ.

המגנים היקרים הם תיקון אחד של פפ מהעונה שעברה.

אלמנטים מרוגבי

אחרי עונה ראשונה קשה מאוד באנגליה, גווארדיולה לא הבין כמה שונה הכדורגל בפרמיירליג מכדורגל בליגות אחרות, המאמן הקטלוני יצא להשתלמויות כדי לנסות ולהבין איך ההתקפה שלו יכולה להיות יותר יעילה באקלים של הפרמיירליג ואיך ההגנה שלו יכולה להשתלב טוב יותר במשחק שלו. בין השאר, כמה לא מפתיע, יצא להשתלמויות בקבוצות רוגבי. גווארדיולה יצא להשתלמות אצל נבחרת הרוגבי של ניו זילנד, "האול בלאקס".

אלופת העולם ברוגבי ובכלל, אחת מקבוצות הספורט המוצלחות בכל הזמנים. מ-1903 ניצחו האול בלאקס ב-79% מהמשחקים שלהם. זו נבחרת שמתבססת על תרבות שמעודדת ניצחון בכל משחק, נגד כל יריב.

הניו זילנדים גם מובילים את עולם הרוגבי ברעיון טקטי מסוים: לא רק מי שמחזיק בכדור הוא מוביל ההתקפה. ההתקפה מונהגת על ידי שחקנים שיוצאים מקו ההתקפה ונמצאים קדימה יותר - בלי הכדור, למרות שאי אפשר למסור את הכדור קדימה הרוגבי. כשהאול בלאקס מרגישים שהם לא יכולים להתקדם הם בועטים את הכדור קדימה - זה מותר - ואז כל ה-14 שחקנים רצים יחדיו לעשות לחץ.

שחקן רוגבי של ניו זילנד. קבוצת ספורט מהטובות בכל הזמנים צילום: רויטרס

מרטי פרנאו, שכתב ספרים על גווארדיולה, דיווח בספרו החדש Pep – The Evolution, על ההשתלמות הזו.

לפי פראנו, פפ שאל את הניו זילנדים "מה האפיון הכי בולט של האול בלאקס?", והם ענו לו. "אנחנו מצמידים את היריבים שלנו להגנה שלהם ופותחים אותם". עבור פפ, התשובה של אנשי ניו זילנד היתה פנטסטית. פפ בעצמו מדבר גם במושגים של "הצמדת" היריב אחורה. “אני רוצה לתקוף דרך המרכז ולפתוח אותם דרך הכנפיים, זו הדרך הכי טובה לתקוף. זה מה שהם עושים ברוגבי. אני רוצה גם להפריד אותם, לפתוח אותם, ולתקוף. להפריד ולתקוף. אני רוצה שהם יהיו חייבים למסור אחורה ושמי שמקבל את הכדור תמיד יהיה עם הפנים למשחק – אין דרך טובה יותר להתקוף. ברוגבי זה נגד החוקים למסור קדימה הם תמיד צריכים למסור אחורה והשחקנים תמיד נעים קדימה. למרכז ואז הורגים אותם דרך הכנפיים."

פפ שאל את הניו זילנדים לגבי משחק הלחץ שלהם גם. ו"אתם לוחצים גבוה?" שאל. "כן" ענו לו. "אנחנו תמיד רוצים שהכדור יהיה בחצי של המגרש שקרוב יותר למטרה שלנו. לא איכפת לנו שהיריבה מתחילה לבנות את ההתקפה מאחורה - אנחנו ננסה הכל, בלוקים, תאקלים, לקחת כדי לקחת את הכדור מהם".

לפי פפ: "לא איכפת להם שהם עוברים 25 פעמים בין התקפה מסודרת ללחץ מסודר. הם מבינים שהיריבים לא יכולים להתמודד , בסופו של דבר – עם הניסיונות להצמיד אותם ולפתוח אותם. הם השיגו הרמוניה מושלמת בין שחקנים, מהירות ופילוסופיית משחק. זה כמו טוטאל רוגבי – והם יכולים ללמד אותנו דבר או שניים".

מעניין יהיה לראות מה פפ למד מהעונה הכושלת שלו באנגליה ואם הוא למד את הלקח מהכדורגל ובעזרת הרוגבי.