נכסים חיים ונושמים
שוק ההעברות של שחקני הכדורגל הוא מעוות, ומשרת בעיקר את המועדונים הגדולים. הגיע הזמן לשינוי
לפי CIES Football Observatory, קבוצות חמש הליגות הגדולות הוציאו כבר סכום שיא של 3.7 מיליארד יורו בשוק העברות הקיץ. בקיץ הקודם הוציאו סכום של 3.718 מיליארד יורו והקיץ כבר 3.761 מיליארד יורו. בקיץ 2015 הוציאו 3.3 מיליארד יורו וב-2010 רק 1.38 מיליארד יורו. מבחינת הוצאות בשנה קלנדרית, הקבוצות בחמש הליגות הבכירות הוציאו כבר 4.5 מיליארד יורו על רכש ב-2017 - יותר מאשר בכל שנת 2016 - 4.2 מיליארד יורו. כמעט פי 2 יותר מאשר ב-2011.
- סנטוס דורשת 5% מהעברתו של ניימאר לפריז סן ז'רמן
- דלתות מסתובבות
- ניימאר לפריז סן ז'רמן ב-222 מיליון יורו. זה יכול לקרות. הנה למה
כמו כן, יש "היגיון" ויש "היגיון". למשל, לא כזה מופרך עבור מדינה שמוציאה 420 מיליון יורו בשבוע על הכנות למונדיאל, להוציא יותר מ-500 מיליון יורו בסך הכל על רכישה ותשלום לשחקן אחד שיכול לסייע לה לקדם את תדמיתה ולעלות את ההכנסות של מועדון הדגל שלה. צילום: איי אף פי ההוצאות על רכש בלבד (לא כולל שכר שחקנים) זינקו בעיקר מאחר שפריז סן ז'רמן, שבבעלות קטאר, רכשה שחקן אחד, ניימאר, ב-222 מיליון יורו - אבל גם כי מנצ'סטר סיטי, רכשה שלושה שחקני הגנה ב-179 מיליון יורו, סכום הגבוה יותר מתקציב משרד ההגנה של 47 מדינות.
ארסן ונגר תיאר את ההוצאות הללו כ"מעבר לחישובים, מעבר לרציונל". אבל ככל שבוחנים את "הרציונל" רואים שיש רציונל עסקי.
מאז שנות התשעים, הקבוצות מוציאות כ-15% מההכנסות שלהן על רכישת שחקנים. זה לא השתנה. הקבוצות עדיין מוציאות כ-15% מההכנסות על שחקנים - פשוט ההכנסות הרבה יותר גבוהות ולכן גם מחירי השחקנים.
וכשבוחנים את החישובים, אז אפשר למצוא היגיון בכל הוצאה. מנצ'סטר סיטי, למשל, לא רכשה מגנים כמעט שבע שנים לפני שחליטה להוציא סכום עתק על שלושה מגנים שישחקו אצלה לפחות 5 שנים.
כמו כן, יש "היגיון" ויש "היגיון". למשל, לא כזה מופרך עבור מדינה שמוציאה 420 מיליון יורו בשבוע על הכנות למונדיאל, להוציא יותר מ-500 מיליון יורו בסך הכל על רכישה ותשלום לשחקן אחד שיכול לסייע לה לקדם את תדמיתה ולעלות את ההכנסות של מועדון הדגל שלה.
כיום, כ-59% מההכנסות של פריז סן ז'רמן (520 מיליון יורו בסך הכל) הגיעו מ"הסכמי חסות", בעיקר מחברות קטאריות, חלקן ממשלתיות. ואולם, נייקי, שמשלמת לפ.ס.ז' 24 מיליון יורו בשנה, לבטח תשלם יותר לקבוצה עם אחד מהפרזנטורים הראשיים שלה ואולי החשוב ביותר אחרי פרישתו של כריסטיאנו רונלדו. נייקי משלמת יותר מ-150 מיליון יורו בשנה לברצלונה על חסות הלבוש. ולניימאר יש יותר עוקבים באינסטגרם מאשר לנייקי - הוא בעל יכולות שיווקיות שעשויות לסייע למועדון ולחברה.
חברת התעופה אמירייטס מאיחוד האמירויות, מבטיחה לפ.ס.ז' 24 מיליון יורו בשנה. סכום נמוך ביחס לחשיפה האדירה שבאה בעקבות החתמתו של ניימאר. חברת תעופה אחרת, נגיד קטאר איירווייס, יכולה לשלם 60 מיליון יורו בשנה וזה יכול להיחשב לגמרי "סביר" ולא מעל מחיר השוק.
ההכנסות של פריז סן ז'רמן מהצלחה בליגת האלופות ומזכויות שידור בצרפת וחו"ל גם כן צפויות לצמוח. כך גם מימי משחק. לפי זאק פיולר, אנליסט בחברת Midia Research, ההשקעה הגדולה בניימאר היא בעצם "גידור" מאחר שהוא מבטיח, כמעט ב-100%, עלייה בהכנסות המסחריות ובבונוסים מאופ"א.
בקיצור, קטאר, הבעלים של פריס סן ז'רמן, רואה בניימאר נכס משתלם. אפילו כשהמחיר שלו היה בלתי נתפס עבור שחקן אחד לפני שנה-שנתיים.
ואולי זו הבעיה העיקרית של שוק ההעברות שמתחדדת בשוק הנוכחי.
קוטיניו. סחר בבני אדם? צילום: איי פי
תחום מיוחד ובעייתי
שחקן תחת חוזה הוא בעל "תג מחיר". קבוצה רוכשת צריכה להגיע להסכם עם הקבוצה המוכרת כדי שזו "תשחרר" אותו ותאפשר לו לעזוב את עבודתו לעבודה טובה יותר - מבחינה מקצועית וכספית.
בשום תחום אחר אין את העניין הזה. במיוחד באירופה.
האיחוד האירופי מאפשר תנועה חופשית בין מדינות ובין עבודות. לכל עובד יש חופש מלא לעזוב את עבודתו מתי שהוא רוצה, ולבחור עבודה חדשה מתי שהוא רוצה. בכל תחום שאינו כדורגל, מניעת עזיבה ממקום העבודה נחשבת לפשע חמור. דרישת פיצויים מהעובד אינה נהוגה ואפילו סעיפי צינון מפוקפקים מבחינה משפטית. העברת עובדים בכסף נחשבת לסחר בבני אדם.
שחקנים ששווים מיליונים או מאות מיליונים, הם בעלי כוח שיווקי-מקצועי גדול ולכן המעמד שלהם כ"נכס" מתאזן. ואולם לפי איגוד השחקנים העולמי, FIFPro, רוב הכדורגלנים הם נכסים ללא זכויות עובד מלאות. השכר החציוני של כדורגלנים באיגוד הוא 50,000 דולר בשנה, ועבור רובם, המגבלה על חופש התנועה יכולה לייצר קושי אמיתי.
למשל, שחקן שלא מאריך חוזה או מעוניין לעזוב את קבוצתו יכול להיות "מנודה", כלומר - לא רשאי להתאמן ולשחק בקבוצתו ובעצם לעבוד בעבודתו. בחלק מהמקרים זה גם אובדן הכנסה רבה, מאחר שהיא מבוססת על הופעות במשחק. שחקנים רבים עומדים בפני העלמת שכר ולא יכולים לעזוב את הקבוצה עד שזו תמצא קבוצה אחרת שתקנה את השחקן שהיא לא משלמת לו. שחקנים סובלים מהתנכלויות, בריונות, איומים ואי טיפול בבעיות רפואיות. ובגלל שזה כדורגל, זה מקובל לחלוטין.
סטפן שימאנסקי, פרופסור לעסקי ספורט וכדורגל, מתאר את שוק העברות השחקנים כ"שיטה לסחר גלובלי באנשים": "דמיינו לעצמכם עובד במפעל, אולי יש לו משפחה, שלא קיבל שכר ארבעה חודשים אבל הוא לא יכול אפילו לחפש עבודה חדשה - זה אבסורד".
ב-1995 ניסו לרכך את האבסורד הזה כשבית המשפט הגבוה לצדק באירופה קבע את "חוק בוסמן", שמאפשר לשחקנים להשתחרר מהחוזה שלהם בסיומו ללא פיצוי לקבוצתם הקודמת. ב-1995 בית המשפט קבע בעצם שהשיטה הישנה - לפיה שחקן שייך לקבוצה אפילו אחרי שנגמר החוזה שלו - אינה חוקית והאיחוד האירופי, אופ"א ופיפ"א הגיעו לסיכום על שיטה חדשה.
השיטה החדשה יוצרת לא מעט עיוותים בהתנהלות מול שחקנים וגם במערכת כולה.
לפי בדיקה של שימאנסקי וגם גופים אחרים כגון CIES, רוב הכסף בשוק העברות מסתובב בין הליגות הגדולות והקבוצות הגדולות. הכסף לא מטפטף למטה לקבוצות בינוניות או קטנות.
שחקן מצוין במכבי תל אביב, למשל, לא יירכש בעשרות מיליונים אלא בכמה מיליונים בודדים במקרה הטוב על ידי קבוצה מאחת מחמש הליגות הגדולות - וזה רק בגלל עמדתה בשוק של הקבוצה והליגה. אבל שנה אחרי, אותו שחקן בדיוק יכול להיות להימכר לקבוצה אחרת בחמש הליגות הגדולות בעשרות מיליונים. יש כאן חוסר הוגנות מאחר שמדובר באותו "שוק", ואותו "נכס" ובערך אותו זמן - אבל הכל שונה.
המגמה מחריפה עוד יותר בגלל רגולציית הפייר פליי הפיננסי, שקושרת בין ההכנסה להוצאות. כלומר קבוצות עשירות יותר יכולות להשקיע יותר בשוק העברות - מה שמאפשר להן גם להכניס יותר משוק העברות ולהגדיל את הפערים.
כמו כן, קבוצות רבות מנצלות את חוסר הרגולציה בכל הקשור לגודל הסגל (אין רגולציה), כדי לרכוש שחקנים צעירים, להשאיל אותם לקבוצות אחרות (עבור כסף) ואז למכור אותם למרבה המחיר. צ'לסי עושה זאת במומחיות אך ישנן לא מעט קבוצות שמאמצות אסטרטגיה דומה.
רגולוטרית, ישנם תשלומי סולידריות שאמורים לסייע לצמצם את הפערים ולהעביר אחוזים מהעברות לקבוצות הקודמות של השחקן הנמכר. ואולם, גם כאן ניתן לעשות מניפולציות. הדוגמה האחרונה היא העברתו של ניימאר.
סנטוס, קבוצתו לשעבר של ניימאר, דורשת 5% מהסכום שישלמו הצרפתים לברצלונה, כלומר 8.9 מיליון יורו. מנקודת המבט של ברצלונה, התשלום הזה נדרש רק במקרה של העברה - אך הטענה היא כי לא התקיימה פה העברה, וכי פריז סן ז'רמן העניקה לניימאר את הכסף כדי לצאת מהחוזה. "ניימאר הפך לשחק חופשי, ואז קבוצה אחרת החתימה אותו", טענו בברצלונה, לפי Globoesporte.
שוק העברות השחקנים הוא מעוות. הוא מתעוות עוד יותר בגלל הכספים האדירים שנכנסים אליו ונשארים באליטה של המשחק. ביטול מוחלט לא יהיה אפשרי, אבל קיץ אחד בו מוציאים כ-5 מיליארד יורו על "נכסים" חיים ונושמים - כולל 222 מיליון יורו על שחקן אחד - חייב לשנות משהו.
