מדוע ליגת העל גרועה בשוק ההעברות?

במשך שנים "סמול בול" היתה שיטת משחק שזוהתה עם גולדן סטייט ווריירס. דון נלסון, מאמן הווריירס במשך 11 שנה — בשתי קדנציות שונות — הטמיע את שיטה של חמישייה עם ארבעה גארדים. מיץ' ריצ'מונד, טים הארדווי, כריס מאלין (הידועים כ־TMC), שרונאס מרצ'ולוניס, וינסנט אסקיו ומריו אלי — אלה היו השחקנים שקיבלו הכי הרבה דקות על המגרש. הם שיחקו משחק מהיר ו"פתחו" את המגרש עם זריקות רבות מהשלוש וחצי מרחק — מה שגרם למגנים לצאת אליהם ולהותיר שטחים מאחוריהם, אותם ניצלו כדי לחדור לסל. הגבוהים לא היו דומיננטיים (טיירון היל ובילי אוונס). גם בקדנציה השנייה של נלסון עם בארון דיוויס, מונטה אליס, סטיבן ג'קסון, ג'ייסון ריצ'רדסון ואחרים היתה הווריירס קבוצה של "ראן אנד גאן" (רוץ וזרוק).

וידאר קיארטנסון. כ־72.5% מהזרים שחתמו בישראל נחתכו לאחר עונה או פחות. הזרים שמובאים פשוט לא טובים כדי להמשיך או להירכש על ידי קבוצות גדולות ועשירות יותר צילום: ראובן שוורץ

התרבות הזאת הונחלה בגולדן סטייט ווריירס, ולכן גם שחקנים כגון קליי תומפסון וסטפן קארי, גארדים שקבוצות אחרות לא העריכו, נבחרו בבחירות 7 ו־11 בדראפט על ידי הווריירס. לכן גם דריימונד גרין, סנטר נמוך, נבחר בדראפט על ידי הווריירס, אף על פי שאף אחד לא באמת חשב שיש לו עתיד בליגה. השלושה פרחו בתרבות הראן אנד גאן, שהתפתחה ל־pace and space וכיוון שקארי איכותי יותר מהארדווי ותומפסון טוב יותר ממאלין הם גם זכו באליפות עם "סמול בול". על ידי גיוס האנשים והשחקנים המותאמים תרבותית, שדרגו את המערכת. האם קארי היה מצליח במקום אחר? האם הקריזות של גרין היו מתקבלות במועדון אחר? האם קליי היה מוצא את האזור נוחות שלו אם היה נבחר על ידי קבוצה שבאופן מסורתי מעריכה שחקנים אתלטיים יותר?

פעמים רבות מייחסים לשחקן כישלון אישי אם הוא לא מצליח בקבוצה חדשה, אך לרוב זה כישלון של מי שהביא אותו ולא הבין שהשחקן לא מתאים תרבותית לקבוצה ולא יכול לשנותה. תיירי הנרי, למשל, הצליח במונאקו ההתקפית המסורתית בה גדל, נכשל באופן ביובנטוס ההגנתית יותר, ואז פרח בארסנל שנהפכה לכוח התקפי תחת ארסן ונגר. זלאטן איברהימוביץ' הצליח בכל מקום בו נתנו לו להיות מרכז ההתקפה ונכשל באופן קולוסאלי בברצלונה, שם חלוצי מטרה כמוהו כמעט אף פעם לא מצליחים. לפני מעבר של שחקן צופים בו, בודקים את הסטטיסטיקות שלו, לעיתים גם את חייו האישיים ולעיתים רחוקות מדי בודקים אם יש לו התאמה תרבותית מלאה למועדון. עניין אמורפי שקשה להגדיר במדויק אך לעיתים זה בדיוק מה שיקבע אם שחקן יצליח בקבוצה או ייכשל.

כושלים? כן

.

האם אחת מהסיבות לחוסר ההצלחה של הקבוצות הישראליות בשוק העברות השחקנים היא חוסר ההתאמה התרבותית של השחקנים לתרבות הכדורגל בישראל? כן. האם הקבוצות הישראליות כושלות בשוק העברות השחקנים? כן. בהחלט. הנתונים מוכיחים זאת.

בעשור האחרון, 62 ליגות רשמו רווחים גדולים יותר בשוק העברות השחקנים העולמי מאשר ליגת העל הישראלית. ביניהן הליגה השנייה בדנמרק, שבדיה, פינלנד ונורבגיה, הליגה המצרית, הליגה השנייה באורוגוואי, הליגה הבלארוסית, הליגה הטוניסאית, הליגה באקוודור, הליגה השנייה בקולומביה ויפן ועוד. כמו כן, לפי מחקר שערך חוקר הכדורגל והסקאוט אוהד כהן (מסוכנות SPOCS הבינלאומית) ־ כ־72.5% מהזרים שחתמו בישראל נחתכו לאחר עונה או פחות. הזרים שמובאים פשוט לא טובים מספיק כדי להמשיך או כדי להירכש על ידי קבוצות גדולות ועשירות יותר. כלומר, הפעילות בשוק העברות לא מניב מקצועית או כלכלית. מדוע זה כך? אז ישנן כמה סיבות לכך מלבד "תרבות מועדון" או "העדר אסטרטגיה" ־ שני מושגים שחוזרים על עצמם בשיחות עם אנשים בתוך המערכת על שוק העברות העברי.

מחפשים פשרות לא שוברי שיוויון

"בישראל, הרכש הזר מגיע משווקים בסדר גודל דומה, מה שמייצר איכות דומה בלבד, ולא שוברת שיוויון" לפי אוהד כהן. "שחקן שלא האריכו לו את החוזה בקבוצת מרכז טבלה ברומניה, יהיה ברמה של שחקן שלא האריכו לו את החוזה בקבוצת מרכז בישראל". בכלליות, הקבוצות בישראל מחפשות בעיקר שחקנים ללא חוזה. "ההתמקדות רק בשחקנים שמסיימים חוזה מכריחה מועדונים לבצע פשרות מקצועיות" אומר כהן. "וזה, בטווח הארוך, עולה להן הרבה יותר כסף, מכיוון שתחלופת הזרים היא פשוט אדירה".

לא מוצאים שווקים ייעודיים

המועדונים מליגות קטנות־בינוניות שמצליחים בשוק העברות, בדרך כלל, מוצאים נישות שאין בהן מועדונים גדולים יותר, מכירים אותן לעומקן ו"משתלטים" על השוק בצורה יעילה, כדי להביא ממנו את הטאלנטים הגדולים ואז גם למכור אותם הלאה. למשל, באזל השוויצרית מתמחה במצרים וסקנדינביה, קבוצות בלגיות רבות מתמחות במערב אפריקה, HNK רייקה, האלופה הקרואטית החדשה והמפתיעה, מתמקדת בחיפוש אחר כישרונות ממוצא קרואטי בליגות הנמוכות בשווייץ וגם מועדונים מסדר גודל משמעותי יותר, יש התמחות באזור מסוים. דורטמונד, למשל, שולחת עשרות סקאוטים לצרפת ופולין, בבנפיקה מתמחים בהבאת ברזילאים ועוד.

אין סקאוטינג

לעיתים שחקן חותם בקבוצה בליגת העל רק בגלל המלצה של סוכן ונתונים שנראים טוב על הנייר (כבש 15 שערים בליגה הסלובנית, שיחק בנבחרת הצעירה של סנגל) אך זו הדרך הבטוחה לכישלון. לפי חברת סקאוט7 הבינלאומית, רכישת שחקן צריכה להיות הרבה יותר מורכבת והמועדונים שעושים את העבודה הטובה ביותר משתמשים בסטטיסטיקות מתקדמות וצוות סקאוטינג של 3 אנשים לפחות, לא כולל מנהל ספורטיבי. "מועדונים מסוימים נותנים לסקאוטים לעשות את העבודה בנפרד ואז מי שאחראי עליהם, נגיד המנהל הספורטיבי, מצליב בין הנתונים שמעבירים הסקאוטים השונים כדי למצוא את השחקן שהכי מתאים למועדון" לפי מנהל בסקאוט7. "זו בעצם בדיקת נאותות מקיפה ויסודית לפני שמשקיעים ברכישת שחקן". בישראל, גם במועדנים עם תקציבים גדולים, אין צוות סקאוטים ולא עוברים על המטריקות המתקדמות לפני החתמות שחקנים. איך יצליחו בשוק אז?

בישראל, גם במועדנים עם תקציבים גדולים, אין צוות סקאוטים ולא עוברים על המטריקות המתקדמות לפני החתמות שחקנים. איך יצליחו בשוק אז? צילום: עוז מועלם

לחץ לא ריאלי

תור כריסטיאן קרלסן, המנהל הספורטיבי של מכבי חיפה לשעבר לטלוויזיה הנורבגית: "אם שחקן רכש לא רושם הצלחה מסחררת תוך חודשיים, הוא אוטומטית מקוטלג ככישלון. הוא פלופ. התקשורת מוסיפה לחץ לא מציאותי על השחקן מהיום הראשון שלו במועדון, והתקשורת מונעת משחקני רכש להציג את היכולת האמתית שלהם”. גם אם שחקן מוכשר, ציבורית, אין לו זמן להסתגל.

לא יודעים לקלוט שחקנים

במועדונים המוצלחים ביותר בשוק העברות ־ בליגות הגדולות והקטנות ־ נותנים "זמן הסתגלות" לאווירה החדשה, למדינה החדשה וכו'. בדרך כלל, גם יש מישהו במועדון שהעבודה שלו היא לסייע בהסתגלות הזו או שמוצמד לשחקן החדש שחקן שנמצא מספר שנים בקבוצה (בדרך כלל מאותה מדינה). בישראל מעטים המועדונים שמתנהלים כך.

מפספסים כישרונות

מיגל אלמירון הוצע למכבי חיפה מסרו פורטניו הפרגוואית, אך הקבוצה סירבה להחתימו בגלל חוסר ניסיונו. הוא חתם בלאנוס הארגנטינאית ומשם עבר לאטלנטה האמריקאית וכיום מככב ב־MLS, כשקבוצות מאירופה מביעות עניין להחתימו במיליונים. השנה קבוצות גדולות קיבלו הצעה להחתים את מוחמד דאודה, שחקן נבחרת גאנה בגיל 18 אך סירבו. כיום, בגיל 19, הוא שחקן אנדרלכט. היו גם שחקנים שלא חתמו בגלל אגו של המעורבים בהעברתו ו"איסור" של מועדון מסוים להחתים שחקן שלא "שייך" לסוכן מסוים. בנוסף, באליפויות אפריקה לנבחרות צעירות אין נציגים ישראליים אך יש נציגים רבים ממועדונים מליגות בסדר גודל של ישראל. אין מה לדבר על תחרויות בדרום אמריקה ־ הרחוקה יותר או אירופה, שם כל שחקן צעיר "יקר" יותר מדי בעבר קבוצות ישראליות פספסו שחקנים כגון ווילפרד בוני, ג'ואל קמפבל, טוביאס היסן (נבחרת שבדיה), ארדיאן סילבה (ששיחק וכשל במכבי חיפה, תרבות כבר אמרנו?) ואחרים.