סטיבן ג'רארד: פרישתו של גיבור

כנער הוזמן סטיבן ג'רארד למבחני קבלה לבית הספר הלאומי לכדורגל באנגליה שהיה בזמנו בלילישל. זה היה ביג דיל עבור הכישרונות הגדולים באנגליה והקשר הצעיר מליברפול היה נואש להתקבל לעלית של הכדורגל האנגלי בזמנו.

למרות שהרשים במבחנים שנעשו לשחקנים הטובים ביותר בני גילו, ג'רארד הצעיר נדחה על ידי מנהלי בתי הספר. הוא היה קטן מדי הם טענו ולא חשבו שייצא ממנו קשר כדורגל מקצועי. "אף פעם לא אמרו לי שאני לא טוב מספיק" כתב ג'רארד באוטוביוגרפיה שלו על הדחייה. "זה היה הכישלון הראשון שלי והוא כאב כמו הגיהנום".

מאז, ניתן לומר, ג'רארד שיחק כמישהו שיש לו מה להוכיח. בבלוג Anfieldwrap אף תיארו אותו כ"שחקן שמשחק כדי להוכיח שאנשים טועים לגביו". הדחייה הזו היתה חשובה בהתפתחות של ג'רארד כאדם וכשחקן. המוטיבציה שלו היתה להראות שהוא שחקן טוב יותר מאלו שנבחרו לפניו. שחקנים כגון סול קמפבל, אנדי קול, ניקי באט, מייקל אואן ואחרים. הוא שיחק כשהמטרה שלו היא לגעת בכל פינת דשא, לנצח בכל תאקל, להגיע לכל כדור מתגלגל. וגם לנצח. ג'רארד הוא עדיין שחקן הפרמיירליג עם הכי הרבה שערי ניצחון בדקה ה-90 ומעלה. כך לפי סטטיסטיקה של Opta.

ג'רארד היה אחד מהשחקנים השלמים ביותר בדורו. שחקן שמייצר לאחרים ולעצמו מצבי הבקעה, שחקן הגנה טוב ובועט אדיר. שחקן עם נחישות ואישיות גדולה, וגם אם לא תמיד היה אחד ממושמע או חכם מבחינה טקטית, הוא היה גיבור אקשן שיכול לעשות הכל על המגרש. ג'ונתן ווילסון, סופר הכדורגל האנגלי, תיאר אותו כ"רוי אוף דה רוברס", דמות קומיקס של שחקן כדורגל שמנצח משחקים בעצמו ופותר תעלומות על הדרך. את ג'רארד יזכרו תמיד משעריו החשובים בדקות האחרונות. בעיטות מחוץ לרחבה בלתי ניתנות לעצירה בזמנים הכי קריטים.

כדורגלן גדול אך לא שחקן גדול

ואולי הוא תמיד היה יותר גיבור על מכדורגלן על. אריגו סאקי, המאמן האיטלקי האגדי, אמר עליו פעם: "ג'רארד הוא כדורגלן גדול אבל ייתכן שהוא לא שחקן גדול. יש לו הכל, כוח, תשוקה, טכניקה, אתלטיות - כולם מאוד חשובים אבל כולם לא המטרה של המשחק, הם כלים להשגת המטרה למשחק. הם מסייעים לך ולקבוצה שלך, אבל רק אם אתה יודע איך להשתמש בהם לטובתך ולטובת הקבוצה שלך".

אחת מהביקורות על ג'רארד לאורך הקריירה הייתה שהוא אכן לא מצליח להתאים טקטית לאף קבוצה. שהוא "מנסה יותר מדי", "רץ יותר מדי", "רוצה יותר מדי". ואולי הוא היה דומיננטי לאורך השנים. מה שמנע מליברפול שלו לזכות באליפות - כי היא היתה תלויה מדי בו ובחוסר המשמעת הטקטית שלו. זה גם מה שמנע ממנו ומפרנק למפארד, שאף פעם לא התאימו ובעצם לא עשו מאמץ להתאים אחד לשני בנבחרת אנגליה.

אל תטעו, ג'רארד ייזכר כאחד אחד מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים של הפרמיירליג. הוא כבש 180 שערים ב-695 הופעות (41 שערים בתחרויות אירופאיות, יותר מכל שחקן ליברפול בהיסטוריה), שיחק 114 פעמים בנבחרת אנגליה, 8 פעמים נבחר להרכב השנה של הליגה (אף שחקן לא עשה זאת לפניו), 3 פעמים להרכב השנה בעולם של פיפ"א. הוא זכה ב-10 גביעים חשובים (גביע אופ"א, שני גביעי אנגליה, שלושה גביעי ליגה, גביע הקהילה, שני סופר קאפים אירופים ובגביע האלופות ההיסטורי של 2005, כשהוא מוביל את ליברפול חזרה מפיגור 0-3 לניצחון בפנדלים על מילאן הגדולה). בכל עידן אחר בליברפול הוא כנראה היה מוביל את הקבוצה לאליפות.

ליברפול היתה קרובה לזכות פעמיים באליפות בזמנו של ג'רארד ופעמיים הפסידה לקבוצות עשירות וחזקות יותר. וממושמעות יותר. היא ניסתה לעשות את דרכה חזרה לצמרת הגבוהה באמת מספר פעמים אבל אף פעם לא הצליחה - בגלל עניינים כלכליים, ניהוליים ואובדן הראש והמחשבה ברגעים קריטים. הפסדים מטופשים, החלקות קטנות וגדולות ומאמנים שהגיעו קרוב מדי אל השמש ונשרפו מהר מדי.

סטיבן ג'רארד צילום: אימג'בנק, Gettyimages

ליברפול של ג'רארד אף פעם לא היתה אחת מהקבוצות הכי עשירות באירופה. בנוסף, ג'רארד היה קורבן של חשיבה מיושנת של הנהלת הקבוצה שלו וחוסר יציבות ניהולית בשנים רבות מדי. גם הכניסה של הכספים הגדולים של רומן אברמוביץ' והשייח' מאנסור היכו את ליברפול קשה.

ליברפול, בלי יציבות בליגת האלופות ובלי הכסף גדול של בעלים, לא הצליחה להביא שחקנים גדולים באמת. היא רכשה הרבה מאוד שחקנים עם פוטנציאל גדול שלא פעם אכזבו ופספסה שחקנים גדולים שהעדיפו את הכסף הגדול של המנצ'סטריות או את העיר לונדון (אלכסיס סאנצ'ס הוא האחרון ברשימה שהודה כי העדיף לחתום בארסנל הלונדונית ולא בליברפול).

לג'רארד היו את ההזדמנויות לעזוב. צ'לסי הציעה לו חוזים ענקיים, ריאל מדריד גם כן התעניינה כמו אינטר האיטלקית וקבוצות נוספות. אבל כאוהד ליברפול מילדות ושחקן הקבוצה מגיל 9, ג'רארד, אולי מתוך רצון להמשיך להיות גיבור העל של קבוצתו, נשאר נאמן לקבוצה. ייתכן גם שכמו המועדון כולו "סבל" גם מאשליות גדולה. כמו אוהדים אחרים גם ג'רארד חשב שאוטוטו, ועם שניים-שלושה שחקנים נכונים - אפשר "להחזיר עטרה ליושנה" ולזכות באליפות. אליפות "שמגיע" לליברפול לזכות בה.

כבר לא מתאים

בראיון בפרישה שהעניק סיפר: "לאורך השנים האחרונות אני מרגיש שאני כבר לא מהיר כמו פעם ואני כבר לא יכול להביא לקבוצה את מה שפעם הבאתי. זה הפך עבורי למסתכל ככל שהזמן עבר". חוסר ההתאמה שלו למשחק הלחץ שברנדן רודג'רס ביקש מנע ממנו להמשיך בקבוצה. הוא לא היה יכול להיות השחקן שהוא היה ולא היה יכול לעבור אבולציה ולשחק יותר ממושמע וחכם.

פרישתו היום בגיל 36 היא פרישה של כוכב על וכדורגלן שהיה קורבן של סגנון המשחק שלו וגם של נסיבות כלכליות. מישהו שרצה המון ולא ידע מה לעשות וגם אף פעם לא קיבל את ההדרכה המתאימה. זה סיפורו, בעצם, של הכדורגל האנגלי בשנות ה-2000. יש כישרון, יש פוטנציאל, יש את הנחישות והתשוקה לנצח משחקים בדקה התשעים אבל אף פעם אין את המשמעת וחוכמת המשחק שצריך בשביל לנצח את היריבים החכמים יותר.