הקשר בין "טראמפיזם" לכדורגל ישראלי

ניצני השינוי החיובי כבר כאן.

השיח בכדורגל הישראלי הוא בד"כ שטחי ואגרסיבי. תכניות כמו "יציע העיתונות", פרשנים עילגים, אינטרסים מרובים ויכולות עסקונה משובחות הנציחו מציאות של בינוניות. "השפיץ של הנעל" היא אמירה מרכזית שמעודדת את המקרי, הלא מתוכנן, שמונעת כל צורך להעמיק ולבחון היכן דרך ההתנהלות שלנו לא נכונה. לעומת זאת, בשנים האחרונות יש מגמה של פריחה בעיתונות הספורט הכוללת ניתוחים סטטיסטיים, טקטיים ותרבותיים ("הכל מקצועי", דה באזר על שלל כותביו השנונים ועוד כתבים חדים במגוון ערוצים) ואפילו התווספו כמה שחקני עבר המשמשים כפרשנים רהוטים. כל זה רק במעטפת. השינוי הגדול מתחיל להתגלות בשטח בדמות מאמנים כמו ברק בכר שמביא עומק חשיבה והבנה טקטית מורכבת, בפורומים של מאמנים המתעמקים בניתוחים טקטיים ומקיימים דיונים מקצועיים מפרים. אפילו הקורסים המקצועיים בהתאחדות לכדורגל מתחילים לקבל מתיחת פנים ותכנים מורכבים יותר מתחילים להיכנס לסילבוס. לאט לאט, אולי לאט מדי, מצטרפים למכבי ת"א מועדונים מובילים כמו מכבי חיפה המצרפים דמויות ניהוליות מקצועיות שעסוקות בטווח שמעבר למשחק הקרוב ובטיפוח דור העתיד בכדורגל. לא מדובר בתמונה ורודה אלא בתמונה אפורה עם גוונים של ורוד פה ושם שהולכים ומתרבים, ומכאן האופטימיות הזהירה.

טראמפ בארה"ב, לוזון בישראל צילום: איי אף פי

האיום על ניצני השינוי

שינוי חיובי זה עומד כיום בפני סיכון גדול של פשטנות ורדידות שמאיים גם על תחומי חיים אחרים לאור מגמת ה"טראמפיזם". המושג "טראמפיזם" נולד בחודש האחרון בעקבות הבחירות בארה"ב ומכוון לסגנון התוקפני של טראמפ, לרטוריקה אגרסיבית, לדיבור פרוע שכל מה שאני חושב אני אומר בפנים. הסוף לפוליטיקלי קורקט המעושה בעיני רבים. התכנים הם של "שחור ולבן" וחד מימדיים. המפגש בין הטראמפיזם לבין הדוגריות הישראלית הוא מפגש בין שני אחים קרובים; הישראליות אוהבת ישירות ואמיתיות אבל אופן הגשת הדברים מבדילה בין "טראמפיזם" דוגרי אגרסיבי לבין אותנטיות. המטרה בטראמפיזם/ בדוגריות האגרסיבית היא להטיח בצד השני את הדעה שלי ושיילך לחפש... מה יותר פשוט מלצעוק על האחר, להקטין אותו ולצאת גדול. הצד השני לא באמת מעניין אותי והאדם היחידי שאני סופר הוא את עצמי ורצוי שבספירה זה ייצא גדול, מרשים ובעל כוח. באותנטיות להבדיל, הכוונה להיות אמיתי עם האחר אבל לבחור במלים ובטון הנכון שיעבירו את מה שאני חושב ויסייעו בהעמקת הקשר איתו, ביצירת אמון ובפתיחות. זה מצריך חשיבה והתעמקות לא רק על מה שאני אומר אלא גם על איך שאני אומר את הדברים. טראמפיזם הולך לכיוון ההפוך, לכיוון של מסרים חד מימדיים, כמו אותם פוסטים קצרים בפייסבוק ללא מקום לתכנים ארוכים שדורשים מורכבות וסבלנות ולכן מאיים על העמקה ועל היכולת להכיל מורכבות. 

אם עד עכשיו זה נחשב כאגרסיביות מזרח תיכונית, עכשיו יש לזה כבר תעודת הכשר אמריקאית עולמית צילום: ראובן שוורץ

ה"לוזוניה" מקבלת הכשר אמריקאי

בכדורגל הישראלי האיום גדול יותר כיוון שאיכות היסודות לא חזקה מספיק. אנחנו למעשה נמצאים שם ממילא כאשר תופעת הטראמפיזם יכולה להיקרא גם בשם אחר. נניח, "לוזוניה", לדוגמה - להאשים בתקשורת את מאמן הנבחרת הישראלי שמעז לא לזמן לנבחרת שני שחקנים שלי שאני רוצה להשביח. לעזאזל הנבחרת, לעזאזל שהייתי עד אתמול יו"ר ההתאחדות, לעזאזל המשחק הקרוב, לעזאזל מאמן הנבחרת. העיקר לעשות כסף על השחקנים שלי. אם עד עכשיו זה נחשב כאגרסיביות מזרח תיכונית, עכשיו יש לזה כבר תעודת הכשר אמריקאית עולמית.

לתוך התשתית התרבותית הרעועה ממילא, מצטרף איום נוסף בדמות פרשנים שמנתחים טקטיקה ותנועה של שחקנים בקצב של מכונת ירייה וזורקים לאוויר ביטויים מקצועיים ומערכי טקטיקה מסובכים להבנה. תוך מספר דקות הצופה הממוצע מאבד אותם בתוך בליל האינפורמציה ורוצה קצת שקט. הדבר מקביל למנהלים בעלי יכולות ניהוליות נמוכות שמתרצים בלאגן בצוות שלהם בגלל "אי בהירות ארגונית" או מונח פתלתל אחר שהם ממציאים. היופי בניהול מורכבות הוא היכולת להבינה ואז להסביר אותה בצורה פשוטה ומובנת. זה ההבדל העצום בין פשטות לבין פשטנות. פפ גווארדיולה לדוגמב עסוק כל הזמן בפיתוח תיאוריות ותובנות חדשות על המשחק אבל השחקנים שלו מתארים מאמן מאוד ברור במסרים שלו ובמה שהוא מצפה שיעשו על כר הדשא.

תרבות הלוזוניה, מגובה בתופעת ה"טראמפיזם", יחד עם תופעת הפרשנים המתחכמים עלולה לייצר ריאקציה מהירה וחזרה לעולם פשטני של שחור ולבן, כאשר העולם הוא לא באמת עשוי משחור ולבן בלבד. בכך עלולים להיגדע אותם ניצנים של שינוי חיובי ולהגשים לשלילה את מה שניסח יפה רן בן שמעון: "טקטיקה מצמצמת פערים בכל העולם... מי שלא חושב ככה כאן, לוקח את הכדורגל הישראלי עשרות שנים אחורה. מי שמתנגד לדיון הטקטי כאן, דוחה את ההגעה שלנו לטורניר גדול בעשור".

טראמפיסטים טרמפיסטים

יש הרבה אנשים בכדורגל הישראלי שרגילים לתפוס טרמפ על הבינוניות ומתנהלים באגרסיביות טראמפית. אותם אנשים מחכים לדוגמה שברק בכר ייכשל. או אז יגידו שהוא מנסה להתחכם מדי ויחזירו אותנו לדיונים עקרי תוכן ורווי אינטרסים בהם הם שולטים. הרבה מחכים שהקרויפים, הקרלסנים והמולנסטיינים לא יצליחו כדי שיתפנו עמדות בכירות עבורם. אותם טראמפיסטים טרמפיסטים יסבירו לנו שהכדורגל הוא משחק פשוט ולא צריך לסבך אותו יותר מדי. הבעיה היא שזה ייקח אותנו לפשטני ולא לפשוט.

כדי שזה לא יקרה, צריך אנשי מקצוע שמבינים דברים לעומק, בעלי יכולת לפשט מורכבות, לתקשר אותה בפשטות ולהיות אותנטיים בתקשורת הבינאישית שלהם.

הבעיה היא שלא פשוט למצוא אנשים כאלה.

הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובארגונים עסקיים ומוביל תוכניות לפיתוח מנהלים בספורט