החרדות של ה-NBA התעוררו עם בחירתו של דונלד טראמפ
ארה"ב אמנם אינה חוזרת לשנות החמישים והשישים, אבל שחורים ומיעוטים חשים חרדה גדולה בעקבות בחירתו של המועמד שקיבל את תמיכת ה-KKK. ולכן, מתחילים קרבות - קטנוניים אך משמעותיים, אפילו בין גיבורי הליגה
- מנפץ את ההגמוניה של לברון: פיל ג'קסון נגד גישת ה"מגיע לי"
- קליבלנד קאבלירס: המשלמת הטובה ביותר בעולם הספורט
- מקצוען, בולדוזר, מלך
המניע לפריצה ולהשחתה היה גזעני. וזה נעשה לשחקן שהוביל את הקבוצה לאליפות הראשונה שלה ואת נבחרת ארצות הברית לזהב אולימפי ב-1956. וזה היה בפרבר של בוסטון - אחת מהערים היותר ליברליות ומקבלות, שקבוצת הכדורסל שלה נתנה במה לשחקן ה-NBA השחור הראשון והמאמן השחור הראשון.
אוסקר רוברטסון, אחד מגדולי הרכזים בכל הזמנים, השחקן היחיד שרשם ממוצעים של טריפל דאבל במשך עונה שלמה, סבל גם כן מגזענות נוראית לאורך הקריירה שלו. עוד בקולג' המורים ניסו לגרום לו להרגיש טיפש, בדאלאס זרקו עליו חתול שחור כשהיה בחדר ההלבשה, ביוסטון הוא לא היה יכול לישון עם הקבוצה שלו בגלל שהיה אסור לשחורים להיות אורחים במלון, בצפון קרולינה, רגע לפני שעלה לשחק, מישהו הגיש לו מכתב מהקו קלוקס קלאן שנכתב בו: "אל תבוא יותר לדרום". בסנט לואיס, רוברטסון וחבר נכנסו למסעדה וכל הסועדים הביטו בהם, הניחו את הכלים ועזבו את המקום. אפילו בסינסנטי, היכן שרוברטסון כיכב, הוא לא היה יכול להיכנס לבית הקולנוע שנמצא באותו רחוב של אולם הכדורסל שהוא מילא באנשים מדי לילה.
בספר Tall Tales, מסופר הסיפור של מיניאפוליס לייקרס מ-1959. לפי הספר, הקבוצה הגיעה למשחק בצ'רלסטון, מערב וירג'יניה, עם שלושה שחקנים שחורים - אלג'ין ביילור, בו אליס ואד פלמינג (היתה מדיניות לא רשמית ב-NBA שאסור לקבוצה להחתים יותר משלושה שחורים) ורק כשהגיעו למלון הם גילו שאסור היה להם לישון שם עם קבוצתם, או במקום כלשהו בעיר. הם גם לא היו יכולים לאכול במסעדות בעיר ונאלצו לישון ולאכול בתחנת אוטובוס. "כמה ימים לאחר מכן, קיבלתי טלפון מראש העיר של צ'רלסטון", נזכר ביילור בספר. "הוא התנצל ושנתיים לאחר מכן הגענו למשחק אולסטאר באותה העיר והכל היה בסדר, אבל אלו דברים שאתה אף פעם לא שוכח".
כמעט מיותר לציין שלאורך שנות החמישים והשישים, וגם בשנות השבעים, שחקנים שחורים ספגו גלים של קללות משפילות בכל מגרש. קריאות 'ניגר' ו'תחזרו לאפריקה' היו נפוצות ובלתי פוסקות.
חלוצים שחורים
הרבה השתנה מאז בארה"ב. בשנות השישים ואפילו השבעים לא היה מותר לשחורים לשתות מאותה ברזייה ציבורית של לבנים - אבל מאז היתה התקדמות ניכרת בזכויות האזרח של השחורים בארה"ב.
כמו ארה"ב, הליגה גם כן שינתה את פניה לחלוטין מאז אותם ימים וזה הרבה בזכות מאבקים של שחקנים שחורים.
בינואר 1964, שעתיים לפני משחק האול-סטאר בבוסטון, הכוכבים הגדולים של הליגה הודיעו לקומישינר וולטר קנדי שהם לא הולכים לשחק במשחק שהיה אמור להיות משודר בטלוויזיה, עד שלא יסודרו תנאי הפנסיה שלהם. השחקנים היו מתוסכלים משכר נמוך, טיסות ונסיעות ארוכות והסכימו יחדיו (לא לפני הרבה וויכוחים פנימיים) ללכת על המהלך המאוד שערורייתי ואמיץ הזה. 15 דקות לכדור הביניים, בגלל לחץ של גורמי שידור, קנדי הסכים לתנאים של השחקנים והם עלו לשחק. זה היה ניצחון אדיר לזכויות השחקנים.
המובילים של הקרב הזה היו ביל ראסל, לני ווילקינס וטום היינסון. שניים מהם היו שחורים. זה קרב שבזכותו השחקנים ב-NBA כיום הם המרוויחים הגדולים של עולם הספורט (6.3 מיליון דולר בשנה), ובעלי זכויות על כ-50% מההכנסות של הליגה, אותם הם חולקים עם בעלי הקבוצות. איגוד השחקנים של ה-NBA, שבעצם נולד באותו ערב אולסטאר בבוסטון, הוא אחד מהאיגודים הכי חזקים בארה"ב. הוא גם אחד מהאיגודים הכי שחורים.
אפשר לומר שהמאבק של שחקני ה-NBA היה בעל משמעויות רחבות הרבה יותר למאבק השחורים בארה"ב. לכן גם צריך להבין את החרדות של הליגה בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ.
מדובר בליגה הליברלית ביותר. מלבד זכויות שחורים שקודמו בליגה, ב-NBA מתגאים בהיותם ארגון בעל מודעות חברתית, שעוסק בנושאים חברתיים, החל מקבלת ג'ייסון קולינס כהומוסקסואל המוצהר הראשון ששיחק באחת מארבע ליגות הספורט המובילות בארה"ב, ועד לעזרה ביצירת מודעות ל-HIV לאחר הודעתו של מג'יק ג'ונסון לפני 25 שנים על כך שהוא נשא של הנגיף.
לפי ESPN, אדם סילבר, קומישינר ה-NBA, שלח מיד לאחר היוודע תוצאות הבחירות בארה"ב ובחירתו של דונלד טראמפ לנשיא מייל למשרדי הליגה ברחבי העולם, ובו הדגיש בפני העובדים שערכי היסוד והמחויבות כלפי שוויון ואיכות לא השתנו.
זה לא שארה"ב חוזרת לשנות החמישים והשישים, אבל שחורים ומיעוטים חשים חרדה גדולה בעקבות בחירתו של המועמד שקיבל את תמיכת ה-KKK, ארגון שביצע מאות אלפי התקפות גזעניות, כולל לינצ'ים בשחורים, ולכן, גם - מתחילים קרבות - קטנוניים אך משמעותיים, אפילו בין גיבורי הליגה.
"בכל צעד מזכירים לך שאתה גטו"
נשיא הניו יורק ניקס פיל ג'קסון העביר ביקורת על גישת ה"מגיע לי" של לברון ג'יימס, בה נתקל בתקופתו במיאמי היט. בהמשך ג'קסון התייחס לקבוצת החברים שמקיפה את ג'יימס כ-posse (חבר'ה, פאמליה). בתגובה אמר חברו ושותפו של ג'יימס, מאבריק קרטר: "כל העבודה הקשה, המאמצים וההישגים ופיל ג'קסון עדיין קורא לנו 'פאמליה'. בכל צעד שלוקחים מזכירים לך שאתה גטו". עם זאת הבהיר: "הרשו לי להבהיר, אני לא אומר שפיל ג'קסון גזען, אני יוצא נגד השפה הלא מכבדת שבה השתמש".
לברון ג'יימס בעצמו גם כן הודיע שהוא איבד את הכבוד לג'קסון. צריך להבין את הקרב הזה בארה"ב שאחרי בחירתו של טראמפ ונשיאותו של ברק אובמה.
לברון כבר אינו רק "כוכב כדורסל". הוא איש עסקים שמגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה. יש לו קבוצת מקורבים שמנהלים את עסקיו, הוא תורם מיליונים בשנה כדי להביא ילדים מקהילות עניות לקולג'ים והוא תמך באופן פומבי בהילארי קלינטון. הדברים של ג'קסון, שהוא עצמו תוצר של המידווסט הדתי והלבן בארה"ב - שנהפך לליברל חובב יוגה וזן, נגועים בגזענות. אפילו אם הוא לא התכוון לצאת גזען, הדברים שלו הרגישו כמו מכה מתחת לחגורה של לברון. קצת כמו לקרוא לו 'ניגר".
אם לברון היה לבן, ג'קסון לא היה חושב בכלל לדבר על 'תחושת המגיע לי' או 'הפאמליה' של הכוכב, אבל לברון לא לבן והיחס אליו הוא עדיין כאל איש צעיר ושחור. בהרבה מדינות בארה"ב, בני גילו האפרו-אמריקאים חשופים לאלימות משטרתית, גזענות ממסדית ועכשיו גם מתמודדים עם נשיא, שבין היתר השתמש בנתונים ממוצאים של ה-KKK בקמפיין שלו. וזה דבר נוסף שמוכיח שהמאבק לשיוויון מלא עוד רחוק מסיום. מאבק ששחקני ה-NBA מובילים ובחירתו של טראמפ פגעה בו קשות.