הקשר בין נטפליקס למחיר של מיכאל אוחנה

105 מיליון יורו על פול פוגבה, 90 מיליון יורו על גונסאלו היגוואין, 56 מיליון יורו על ג'ון סטונס. ובארץ? 3.5 מיליון יורו על וידאר קיארטנסן, מיליון יורו על 50% מהכרטיס של מיכאל אוחנה וערן זהבי אחד שנמכר ב־8 מיליון דולר. מחירי הכדורגלנים נראים מוטרפים לחלוטין. זה לא שכל שחקני הכדורגל השתפרו בצורה דרמטית ולכן שווים הרבה יותר. מה שכן השתפר בצורה דרמטית זה הכנסות המועדונים, בעיקר מזכויות שידור. מדוע? התפתחות טכנולוגית ושינויי טעמים בתרבות הצריכה הובילו לשינוי דרמטי בענף הטלוויזיה: פחות ופחות אנשים צופים בטלוויזיה המסורתית (טלוויזיה לינארית), בה אנו מחכים לתכנית האהובה שלנו שמשודרת פעם בשבוע בשעה קבועה, וסובלים מפרסומות. במקביל יותר מאיתנו נהנים לצרוך את הסדרות האהובות עלינו בשירותי Streaming Video On Demand שמאפשרים לנו לצפות בתוכניות מתי שנוח לנו, על איזה מסך שנוח לנו, ללא פרסומות. עושים זאת דרך ספק דוגמת Netflix או דרך מאגרים אינטרנטיים, לרוב חינמיים, כאשר כיום גם הערוצים המסחריים עצמם כבר מעלים תוכן רב לרשת.

.

מעוז הטלוויזיה האחרון

התוצאה של המגמה הזו היא פגיעה כלכלית קשה בערוצי הברודקאסט, שחווים ירידה מתמשכת בשיעורי הרייטינג של התוכניות שניתן לצפות בהן "מאוחר יותר". הפתרון? מעבר לטלוויזיה המבוססת כמה שיותר על שידורים חיים. תוכן שחייבים לצרוך בלייב ומאפשר למפרסמים לפרסם מבלי שיריצו קדימה את הפסקות הפרסומות. עניין זה שירת בעשור האחרון בעיקר שני ז'אנרים - תכניות ריאליטי ואירועי ספורט. מחקר של מכון נילסן מעלה כי 95% מהצפייה במשדרי ספורט נעשית בשידור ישיר, זאת לעומת ז'אנר הדרמה, בו רק 66% מהצפייה נעשית בשידור ראשון. בניגוד לגל הריאליטי שחווה מחמת המיאוס דעיכה משמעותית בשנים האחרונות (נסו להיזכר בשלושת הזוכים האחרונים בכוכב נולד), ספורט נראה כמעוז האחרון של הטלוויזיה המסורתית: לפי נילסן ב־2015 צפה האמריקאי הממוצע ב־41% יותר שעות ספורט ממה שצפה בשנת 2005.

תחזית ענפית לעולם הספורט האמריקאי שהוציאה פירמת PWC מראה כי בשנת 2019 צפויות ההכנסות ממדיה לעבור לראשונה בהיסטוריה את ההכנסות ממכירת כרטיסים ולהוות 27% מכלל הכנסות הקבוצות (בשנת 2010 ההכנסות מזכויות שידור היו קצת מעל חצי מההכנסות מכרטיסים). צילום: איי אף פי

בישראל המספרים בנוגע לספורט עשויים להיראות דרמטים לא פחות.

* רשות השידור נמצאת בימיה האחרונים כאשר תאגיד השידור הציבורי צפוי להתחיל במהלך 2017.

ערוץ 10, לאחר תהליך הבראה,ועם בעל שליטה חזק (RGE מפיקת ערוץ הספורט וערוץ הילדים) ועם רישיון שידורים מוסדר ל-15 שנים. בשל אופי בעל השליטה החדש בערוץ, נראה כי אנו עתידים לראות בעתיד השקעות מהותיות יותר בלוח שידורים אטרקטיבי.

קשת ורשת, לעומת זאת, נמצאות בימים אלה בסיטואציה תחרותית מאתגרת יותר אפילו מזו אליה הורגלו בשנים האחרונות. תקופת הזיכיון עתידה להסתיים בתוך כשנה וכעת עומדות בפניהן שתי אפשרויות רלוונטיות - מיזוג ביניהן, או פתיחת ערוץ עצמאי ברישיון, במסגרתו יצטרכו שתיהן לשדר שבעה ימים בשבוע. כך או כך - שתיהן יודעות שהתקופה היא קריטית לצורך שיפור עמדות זו מול זו.

זרז נוסף אשר צפוי לעודד השקעות בלוח השידורים הינו המהלך האחרון של הרשות השנייה, לעצירת התרחבות מהדורות החדשות. לערוצים היה נוח מאד "למתוח" את המהדורות עד לשעה 21:30 בשל העובדה כי מדובר בפתרון זול יחסית, אך כעת יצטרכו למלא חלל זה בתוכן איכותי.

הצלע השלישית של ענף הטלוויזיה, אשר נדמה שעתידה לייצר את הרעש הרב ביותר השנה, היא הטלוויזיה הרב ערוצית. בגזרה זו חלו מספר תהליכים בשנים האחרונות, אשר עתידים לשנות את המפה כולה:

ראשית, מצד הרגולציה חלו תיקון חוק התקשורת המאפשר ללקוחות מעבר חופשי בין כל ספקי התקשורת וביטול קנסות היציאה, יחד עם רפורמת השוק הסיטונאי שהביאה מהפכה לפיה חברות התשתית יחויבו להחכיר את השימוש בתשתית שלהן לחברות מתחרות שיוכלו לשדר טלוויזיה על גביה ולבסוף המלצות הביניים של ועדת שכטר לשר התקשורת, וביניהן המלצה שלא להטיל כל רגולציה על שחקנים חדשים בעולם הטלוויזיה הרב ערוצית, עד אשר יגיעו לנתח שוק מסוים (וזאת על מנת להקל כניסה של שחקנים חדשים לענף). בתקציב המדינה שעבר לאחרונה אושר מהלך המחייב את בזק לאפשר לחברות אחרות להשתמש בתשתית שלה במטרה להגדיל את התחרות בשוק התקשורת. כל ההחלטות הנ"ל מייצרות קרקע מקלה ביותר עבור שחקנים חדשים להיכנס ולהתחרות בשתי ספקיות הענק יס והוט.

נוסף על כך, מיזם הסיבים האופטיים של חברת החשמל – UnLimited נמצא גם הוא בפרשת דרכים. המיזם השאפתני החל כבר לפרוס סיבים ולחבר בתים ראשונים אך חווה קשיים עסקיים ממשיים, ולאחרונה פורסמו לא מעט ידיעות על אפשרות כניסת משקיע אסטרטגי דוגמת אחת משחקניות הסלולר. בהנחה שיימצא שביל הזהב להעלותו על המסלול (בעיקר משום שהמדינה מאד רוצה שכך יהיה), הוא צפוי להציע שירות בעל עליונות טכנולוגית על השירותים של HOT ובזק (YES).

ואכן, שמותיהן של מספר חברות כבר מופיעים חדשות לבקרים בהקשר של כניסה לתחום ספקיות הטלוויזיה. לאחר שלשוק נכנסו כבר כמה מוצרים תחליפיים "חצי כח" דוגמת עידן פלוס, סלקום TV וכעת גם נטפליקס ישראלי. פרטנר בישרה לאחרונה על מהלך דומה שייושם בתחילת 2017 (ואף השתתפה במכרזי שידורי ליגת העל). אין ספק שבשנים הקרובות נחזה בהצטרפות של ספקיות טלוויזיה רב ערוצית, ובהתחזקות של ספקיות קטנות קיימות (אחת האפשרויות הינה הפרטה של מערך העידן פלוס ושדרוגו).

.

ספורט - הקלף המנצח

כל השינויים הנ"ל מבשרים דבר אחד - יותר ויותר גורמים מתחרים על השעות המצומצמות (שרק הולכות ומצטמצמות) שאנו מעוניינים להקדיש לצפייה בטלוויזיה. הדרך לנצח בתחרות הזו הינה דרך תחרות מחירים (רלוונטי עבור ספקיות הטלוויזיה הרב ערוצית אך לא עבור ערוצי הברודקאסט) ובעיקר דרך בידול מוצרים, וכפי שראינו הקלף המנצח בבידול מוצרים הינו בעיקר זכויות שידור של ארועי ספורט.

ואכן – ערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם אשר קוראים את המפה מסתערים על מה שנראה כבוננזה האחרונה של הטלוויזיה הלינארית, ושופכים סכומי כסף חסרי תקדים על ליגות הספורט. בעולם בו כאמור ענף הטלוויזיה המסחרית לא נהנה מעדנה מיוחדת, ואף סופג ירידות רציפות ברייטינג וגם בהכנסות, כל ליגות הספורט ללא יוצאת מן הכלל הצליחו לשדרג את הכנסותיהן מזכויות שידור בטלוויזיה בעשרות אחוזים. בולטת לטובה בהקשר זה היא ליגת העל שלנו, אשר שילשה את הכנסותיה לעונה.

תחזית ענפית לעולם הספורט האמריקאי שהוציאה פירמת PWC מראה כי בשנת 2019 צפויות ההכנסות ממדיה לעבור לראשונה בהיסטוריה את ההכנסות ממכירת כרטיסים ולהוות 27% מכלל הכנסות הקבוצות (בשנת 2010 ההכנסות מזכויות שידור היו קצת מעל חצי מההכנסות מכרטיסים). ההכנסות מזכויות שידור חזויות לצמוח בעשור 2010-2019 בקצב שנתי ממוצע של 7.2% לעומת צמיחה ממוצעת של 2.6% בלבד בהכנסות מכרטיסים.

ובליגת העל שלנו? הכנסות קבוצה בליגת העל מזכויות השידור (לא כולל מענקי מיקום) עמדו על 1.8 מיליון שקל בהתאם להסכם הקודם. בהנחה שהסכום ישולש, מדובר על הכנסה עודפת של 3.6 מיליון שקל לעומת ההסכם הקודם. עבור המועדונים הגדולים ביותר ההכנסות משידורים אינן סעיף קריטי אך עבור לפחות מחצית מקבוצות הליגה מדובר בעלייה של עשרות אחוזים מהתקציב הכולל. ומאחר וכמות הקבוצות בכל ליגה לא משתנה, וכדורגל עדיין משחקים 11 מול 11, נותרנו עם מצב בו יש הרבה יותר כסף, מה שמייצר אינפלציה עצומה במחירי השחקנים (שמחירם צומח גם בגלל המחירים באירופה). האם מדובר בתופעה חולפת? כל עוד לא יתערער מעמד הספורט, לא נראה שיש סיבה שנראה ירידת מחירים.

הכותב הוא שותף מייסד במשרד הייעוץ הכלכלי בטא פייננס