בין שיטת היהלום לשפיץ של הנעל

בשנים האחרונות אנחנו עדים לקרב של ממש בכדורגל בין שתי גישות של פרשנים ומאמנים. בפינה הימנית עומדים הפרשנים והמאמנים שמביאים איתם ידע רב מגובה בסטטיסטיקה מתקדמת, טקטיקות משתנות, דוגמאות לשיטות משחק מורכבות של מאמנים מובילים בעולם וטכנולוגיה עבור הצופה שממחישה את התיאוריות שלהם.

בכדורגל הישראלי ברק בכר וחיים סילבס הן דוגמאות למאמנים המייצגים את הדור החדש. לפתע חדרו לעולמנו מושגים כמו "שיטת היהלום", חילופי מערכי משחק תוך כדי המשחק עצמו וכו'. ברשת קיימים פורומים מקצועיים של מאמנים עם תכנים מעמיקים, פוסטים עם ניתוחי משחקים, הרצאות עם הסברים על טקטיקות ייחודיות ועוד.

בפינה השנייה, בהכללה, עומדים פרשנים ומאמנים ותיקים יותר, בדר"כ כדורגלני עבר, שמדברים על כך שמשחק הכדורגל פשוט ולא צריך לסבך אותו. נראה שאותם כדורגלני עבר נעים בין זלזול באלו שמנסים להנדס משחק פשוט וחושבים שכדורגל זה חוג למדעים מדויקים באוניברסיטה לבין חשש שלהם להיתפס כלא מעודכנים וארכאיים. אלי אוחנה לדוגמא בפרשנות שלו לפתיחת העונה הלא טובה של רעננה הציע לסילבס להרגיע משיטות משחק מסובכות.

ברק בכר. שיטת היהלום צילום: ראובן שוורץ

דוגמא קיצונית אחרת המייצגת נאמנה את הדור הזה מגיעה מהכדורסל בדמותו של צ'ארלס "הנסיך" בארלי שאמר את הדברים הבאים: "אנליטיקה לא עובדת בכלל. זה פשוט איזשהו חרא שאנשים מאוד חכמים המציאו. מה שקובע ב-NBA זה כישרון. לכל האנשים שמנהלים ארגונים ומדברים על אנליטיקה יש דבר אחד במשותף: הם חבורה של אנשים שמעולם לא שיחקו כדורסל, ואף פעם לא השיגו את הבחורות בתיכון, והם פשוט רוצים להיות חלק מהמשחק".

אז מי צודק? השאלה הזו לא ממש נכונה. תיאוריית המורכבות מציעה פרשנות מעניינת לשאלה.

קושי לנבא ואפקט הפרפר

היופי בכדורגל הוא בקושי לצפות את הנולד, שער אחד שלפתע משנה לגמרי את המשחק, כרטיס צהוב "מיותר" על הורדת חולצה שהופך לדרמטי ומשנה את המשחק לאחר קבלת כרטיס צהוב שני. כמו "אפקט הפרפר" הידוע שבו שינוי זניח במקום אחד מייצר שינוי משמעותי בזמן ובמקום אחר. המאמן יכול להכין מראש תרחישים אבל אי אפשר באמת לשלוט בזה.

החשיבות של ההקשר

אמנם קשה לצפות את הנולד אבל יהיה קל לצפות שקבוצה החייבת לנצח תתקיף ביתר שאת לקראת סוף המשחק במידה והוא לא הוכרע עדיין. זה לא בהכרח בגלל חילוף מבריק של מאמן כמו בגלל ההקשר/ הסיטואציה שמחייבת את הקבוצה להתקיף יותר כדי לנצח. זו גם אחת הסיבות להבדלי הרמות של באר שבע וסלטיק בשני המשחקים. מבלי להקטין מגודל הנצחון של באר שבע ואופן השגתו במשחק בארץ, אלו אותן הקבוצות אך ההקשר השונה ייצר דרך התנהלות שונה – משחק בית מול משחק חוץ, ובעיקר תבוסה במשחק הראשון שחייבה מבאר שבע להתקיף וליזום ומסלטיק אפשרה להוריד קצת את הרגל מהגז כדי "לעבור בשלום" את המשחק בישראל.

"השלם" והאינטראקציה בין חלקי המערכת

יש מאמנים שמצליחים במועדון אחד ונכשלים במועדון אחר בגלל מידת ההתאמה שלהם ל DNA של המועדון, ראו מקרה אלי גוטמן בבית"ר ירושלים לעומת הפועל ת"א.

פפ גווארדיולה הסביר בשנה שעברה שמבחינתו הוא כבר פחות מתייחס למערך המשחק אלא יותר למיקום היחסי של השחקן ביחס לשחקנים אחרים. זוהי תפיסה ששמה את הדגש על המערכת ועל הקשר והתלות בין חלקי המערכת. זהו גם הבסיס ב"התקפת המשולש" הידועה של פיל ג'קסון והתאום בין השחקנים ליצירת המשולש כדי שתמיד יהיו כמה אופציות מסירה לשחקן. מצד אחד זה מחייב עבודה שיטתית ומחויבות גבוהה של השחקן לתבנית קבועה של התקפת המשולש אך מצד שני, תבנית זו מאפשרת הרבה אפשרויות משחק וקרקע פורייה לשחקנים יצירתיים להביע את יכולתם האישית. בכדורגל אפשר לקחת כדוגמא את לובנובסקי, המאמן האגדי של דינמו קייב, שנחשב לפורץ דרך וחשיבה בזמנו. לובנובסקי היה ידוע בחיבתו למחשבים ומכונות וראה בקבוצה כ"חלקים במכונה" שכל אחד מהם עושה את תפקידו במגרש, אך מצד שני מאפשרת חופש יצירתי לשחקנים מסוימים. יעילות של קבוצה נמדדה אצלו דרך החיבור והקואליציות בין חברי הקבוצה.

יש לנו נטייה טבעית לחפש גורם אחד לבעיה אבל ברוב המקרים הסיבה היא מערכתית; שחקן אחד יכול להצליח בקבוצה אחת ולהיכשל בקבוצה אחרת בגלל מרקם הקבוצתי שונה, שער שמובקע לא רק בגלל טעות של שחקן הגנה אלא בגלל תאום בעייתי בין שחקנים ובעיית אמון ושיתוף פעולה בין מערכי הקבוצה. קבוצות כמו ברצלונה לימדו אותנו להסתכל לא רק על השחקן הבודד אלא על הפריסה הכללית והתנועה ללא כדור של השחקנים למרות שיש עוד פרשנים שלא מצליחים להסתכל על התמונה הכללית ומתייחסים רק לשחקן הבודד.

אלי אוחנה. טקטיקה שמקטיקה צילום: ראובן שוורץ

יש "גם וגם", יש סדר ויש בלאגן

מצד אחד קיים בכדורגל סדר, יש הגדרות תפקידים ותרגילים מאורגנים (בעיטות חופשיות לדוגמה), אך קיים גם אי סדר והטעויות מקובלות ומהוות חלק מהמשחק. הדיאלקטיקה של המשחק באה לידי ביטוי בהתקפה שמתחלפת להגנה, הגנה התקפית ומשחק מעבר. לפי הדוגמאות שהוזכרו לגבי פיל ג'קסון ולובנובסקי יש גם סדר ותבנית משחק ברורה ומוגדרת אבל גם מקום לביטוי עצמי. מהשחקן מצופה גם ליכולות טכניות וגם ליכולות טקטיות, גם מסירה (ביצוע) וגם תנועה מיידית כדי לתמוך בחבר לקבוצה. על כן, הכדורגל הנו משחק מתהווה, self-organizing systems, בו הנעת כדור היא המפתח ליצירת תנאים מתהווים ולא צפויים וקרקע פורייה ליצירתיות.

זו גם התשובה לשאלה אלו מבין שתי הגישות שהוצגו בתחילת הכתבה מתאימות. שתי הגישות נכונות אבל אימוץ של אחת מהן בלבד הנה טעות גדולה; חשוב להגדיר שיטה וטקטיקה ולהכין תכנית משחק ותרחישים צפויים. אבל זה רק אמצעי ולא מטרה. עצוב לראות שחקנים שכל ייעודם במשחק הוא למלא אחר ההוראות של המאמן ומתנהלים בחשש מלעשות טעויות.

המטרה היא שתכנון יהווה מסגרת שבתוכה השחקנים היצירתיים יביאו לידי ביטוי את התחכום שלהם, יעשו דברים כי הם פשוט הרגישו שנכון לעשות אותם. וצריך מאמנים שלא פועלים בעולם של "שחור או לבן" אלא בעולם של "גם וגם" - גם יצירת מסגרת ברורה, משמעת וטקטיקה וגם לאפשר לשחקן לעשות בתוך מסגרת זו את הדברים הלא צפויים ולהיות משוחרר ויצירתי. לא כל מסגרת יכולה לאפשר זאת. בניית מסגרת שכזאת היא אמנות ולכן פיל ג'קסון, לובנובסקי וגווארדיולה הם דוגמאות ל(מ)אמנים.

הכדורגל מתאר יפה מערכת מורכבת אבל הוא לא צריך להיות מורכב. זהו משחק יצרי ובמרכז הבמה צריכים להיות השחקנים היצירתיים. מאמן "טקטי" מדי עם צורך גבוה מדי בשליטה יסרס יצירתיות. מאמן שנותן מקום ליצירתיות ללא סדר או ללא תבנית משחק מוגדרת יקבל באלגן בו השחקנים ילכו לאיבוד. ההבנה האינטואיטיבית של מערכת מורכבת מאפיינת מאמנים אומנים. זו לדעתי קפיצת המדרגה הבאה בתחום האימון.

הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובארגונים עסקיים ומוביל תכניות לפיתוח מנהלים בספורט