קיץ חזק

אין הרבה דברים שמשותפים לקובי בראיינט ולטים דאנקן, שהודיע לפני כשבוע שהוא מצטרף לבראיינט במועדון הפנסיונרים של ה־NBA. הם אומנם נמצאים במקומות צמודים בלא מעט מדדים, טבלאות ודירוגים היסטוריים, אבל כל אחד מהם הגיע לשם ממקום אחר ובדרך שונה. שני כוכבים ברמה כזו, באותו שלב בעונת פרידה, וכל כך הפוכים זה מזה. אבל יש טבלה אחת שבה הם צמודים והיא מספרת סיפור אחר, סיפור הולך ונכחד, שהתברר היטב במהלך השבועות האחרונים. בראיינט הוא השחקן שרשם הכי הרבה עונות בהיסטוריה של ה־NBA עם קבוצה אחת – 20 עם לוס אנג'לס לייקרס. דאנקן אחריו במקום השני עם 19 עונות בסן אנטוניו ספרס. שני עשורים בקבוצה אחת... הם היו צריכים לפטר את הסוכן שלהם.

דוראנט. חוזי הטלוויזיה החדשים שנכנסים לתוקפם החל מהעונה הקרובה הופכים את כלכלת ה־NBA על פניה. רשתות ESPN וטרנר הולכות לשלם לליגה 24 מיליארד דולר בתשע השנים הבאות, סכום שמבטא קפיצה של 180% מהחוזה הקודם שהליגה חתמה צילום: איי אף פי

השבועות האחרונים האלה ראו את הליגה משתגעת. שחקנים החליפו קבוצות כמו במשחק מחשב. קווין דוראנט עשה את רעידת האדמה שלו, אבל לפניו ואחריו היו כל כך הרבה: דוויין ווייד עזב את מיאמי אחרי 13 עונות והצהיר שהוא עובר לשיקגו, אותה עזב דרק רוז שהחליט לעבור אחרי 7 עונות לניו יורק ניקס. אל הורפורד נפלט מאטלנטה לבוסטון וההוקס החתימו את דווייט האוורד מיוסטון, לא לפני ששלחו את ג'ף טיג לאינדיאנה, שאמרה שלום לג'ורג' היל שעבר ליוטה, שקיבלה גם את בוריס דיאו מסן אנטוניו וג'ו ג'ונסון ממיאמי. הספרס הביאו את פאו גאסול משיקגו, ושלחו את דייויד ווסט לגולדן סטייט, שוויתרה בעצמה על חצי סגל בערך, מליאנדרו בארבוסה, הריסון בארנס, פסטוס אזילי ועד אנדרו בוגוט שעבר לדאלאס. הרשימה הזו הולכת ונמשכת ויכולה להיות הכתבה כולה. והיא לא העיקר.

העיקר הוא הסכומים שהחבר'ה האלה הולכים להרוויח. טימופיי מוזגוב הבינוני בשיאו יקבל 64 מיליון דולר לארבע שנים בלייקרס. מת'יו דלבדובה שהכי היה צריך לשחק בהפועל חולון יקבל 38 מיליון דולר לארבע שנים במילווקי. ריאן אנדרסון ירוויח 80 מיליון דולר לארבע שנים ביוסטון, 20 מיליון דולר לעונה, שזה יותר ממה שקיבל כל אחד מהכוכבים של גולדן סטייט ווריירס בעונה החולפת. ואלו השחקנים הפחות מעניינים. מי ששברו את האינטרנט הם צ'נדלר פרסונס ומייק קונלי מממפיס. פרסונס הפורוורד הכישרוני יקבל 94 מיליון דולר לארבע שנים. קונלי, גארד מצוין אבל לא שחקן שיכול לשנות איזשהו סדר בראשית בליגה, חתם על החוזה הגבוה בהיסטוריה של הליגה – 153 מיליון דולר לחמש שנים.

טימופיי מוזוגב. כן, הוא ירוויח לא מעט באל.איי צילום: איי אף פי

חוזה חזק

למה זה קורה? חוזי הטלוויזיה החדשים שנכנסים לתוקפם החל מהעונה הקרובה הופכים את כלכלת ה־NBA על פניה. רשתות ESPN וטרנר הולכות לשלם לליגה 24 מיליארד דולר בתשע השנים הבאות, סכום שמבטא קפיצה של 180% מהחוזה הקודם שהליגה חתמה. תקרת השכר בליגה, שעמדה סביב 70 מיליון דולר בעונה החולפת, תקפוץ ל־94 מיליון דולר בערך בעונה הקרובה ול־107 מיליון דולר בקירוב בעונת 2017/18.

איך זה קורה? כאן נכנסים חוקי השוק של הליגה לפעולה. תקרת השכר, שתחתיה הגבלות חוזיות כמו ותק של שחקן בליגה, משך החוזה, מספר השנים ששחקן משחק באותה קבוצה ואיסור לשלם יותר מ־35%-25% מהתקרה (בהתאם לוותק), יוצרים אנומליות כמו החוזה של קונלי, או העובדה שסטף קארי, ה־MVP של השנתיים האחרונות, הוא רק המשתכר החמישי בגובהו בגולדן סטייט, עם שכר של קצת יותר מ־11 מיליון דולר לעונה.

הכוכבים הגדולים כבר לא מסתמכים רק על הכסף מהקבוצות, ומקור ההכנסה העיקרי שלהם הופך להיות החסויות (ב־2015 הכוכבים הגדולים קיבלו 20 מיליון דולר בממוצע מהקבוצות ו־25 מיליון דולר בממוצע מהחסויות, היום הם מקבלים יותר מ־30 מיליון דולר מחסויות). צילום: איי אף פי

איגוד חזק

תקרת השכר היא נושא לתואר באוניברסיטה, אפילו תואר מתקדם, והקולות בעדה ונגדה רבים, אבל העיקרון בסיסי: העובדה שכל קבוצה, ללא קשר לגודל השוק של העיר שממנה היא פועלת, יכולה לשלם בתיאוריה את אותו הסכום לכל שחקן, אמורה להבטיח חלוקה שווה של הלברונים והדוראנטים של הליגה בין מועדונים. והנה גם הצד השני של אותו מטבע: אם במילא הלברונים והדוראנטים של הליגה הולכים לקבל סכום כל כך יותר נמוך משוויים האמיתי – למה שלא יחברו לכוכבים אחרים כדי להרכיב קבוצה טובה יותר? התופעה הזו הופכת את ה־NBA לליגה הכי פחות שוויונית מבין הליגות המקצועניות בארה"ב. הווריירס מחזיקים ב־60% סיכוי לזכות באליפות לפי פרנסי לאס וגאס, אבל גם לפני קבוצת המפלצות הזו שיצר מעבר דוראנט, יש בכל פתיחת עונה בדיוק 4–5 קבוצות בסך הכל שזכייה שלהן אפשרית. והן אלו שזוכות.

העובדה שתקרת השכר עובדת בעיקר נגד הכוכבים ידועה. לברון ג'יימס שווה הרבה יותר מ־25 מיליון הדולרים שהוא מקבל לעונה. קארי ב־11 מיליון דולר? זו מכירת חצר. זהו גם תוצר של ההסכם בין ארגון השחקנים לליגה, שנחתם מחדש אחרי הרבה איומים ומשאים ומתנים ב־2011, ובו – אם לצטט את מיילו מיינדרביינדר – לכל אחד יש מניה. לברון מיוצג שם בדיוק כמו שקונלי מיוצג שם בדיוק כמו שמוזגוב מיוצג שם, וגם הרוקי שנבחר אתמול. והכוח – הרוב – הם השכבה המאוד עבה הזו של שחקנים בינוניים, שגורפים את מרבית הקופה ויוצרים חוזים מוזרים כמו אלו עכשיו.

המצב הזה יצר עוד תופעה ייחודית בעונות האחרונות. הכוכבים הגדולים כבר לא מסתמכים רק על הכסף מהקבוצות, ומקור ההכנסה העיקרי שלהם הופך להיות החסויות (ב־2015 הכוכבים הגדולים קיבלו 20 מיליון דולר בממוצע מהקבוצות ו־25 מיליון דולר בממוצע מהחסויות, היום הם מקבלים יותר מ־30 מיליון דולר מחסויות). וככל שהם מצליחים יותר, כך מגיעים יותר ספונסרים. ואם להצליח יותר אומר לוותר על כמה מיליוני דולרים כדי לשחק בקבוצה רוויית כוכבים, הרי שהרווח שיגיע מאותם מפרסמים שיעוטו עליהם בעקבות ההצלחה יעלה בוודאי על ההפסד. בקיצור, הנאמנות היא למותג שלהם וזה שמשלם להם – ופחות לקבוצה.

דוראנט (במרכז) עם סטיב קר המאמן (משמאל) והג'נרל מנג'ר בוב מאיירס. הבועה הפיננסית הזו מתפוצצת בינתיים רק כשהיא פוגשת היבט אחר של תרבות ספורטיבית עכשווית – הצורך להזדהות עם קבוצה אחת צילום: אי פי איי

בועה חזקה

אבל יש גם מי שגורסים ש־153 מיליון דולר למייק קונלי לחמש שנים מבטאים יפה את הכוח החדש של הליגה. אם יש מישהו שמוכן לשלם 24 מיליארד דולר על שידור משחקי כדורסל, בתוכם נכללים גם כאלו של מילווקי, שרלוט וממפיס, שלא יופתע ששחקנים ממילווקי, שרלוט וממפיס נהנים מסכומים ששחקני כדורסל טובים מהם יכלו בעבר רק לחלום עליהם. ה־NBA היא פרת מזומנים שתופחת מדי שנה, ועונות כמו האחרונה וציוות של שחקנים כמו דוראנט וקארי רק מגבירים את ההייפ סביבה, וכרגע מהעוגה נהנים כולם, השחקנים וגם הבעלים – שזוכים ל־50% שלהם מההכנסות.

הבועה הפיננסית הזו מתפוצצת בינתיים רק כשהיא פוגשת היבט אחר של תרבות ספורטיבית עכשווית – הצורך להזדהות עם קבוצה אחת. כשדוויין ווייד מחליט ש־13 עונות שבהן כמעט תמיד הוא לא היה המשתכר הכי גבוה של ההיט מספיקות לו, יחד עם ההחלטה של דוראנט ובעבר של לברון לוותר על מה שצריך לוותר כדי להגביר סיכוי לתואר, זה משאיר ניחוח קל של שכירי חרב להשכרה, של אופרטוניסטיות, ומצגות כמו הנאמנות של דאנקן לספרס או של דירק נוביצקי שסיים עכשיו את העונה ה־18 שלו עם דאלאס, נדירות יותר ויותר. עד כמה זה משנה לכיוון הכללי שאליו ה־NBA צועדת? כנראה מעט מאוד.