מה ניתן ללמוד מיורו 2016

בעבר טורנירי הנבחרות תפקדו ככנסי כדורגל גדולים שבהם מאמנים, אוהדים, שחקנים ועיתונאים נפגשו במקום אחד והחליפו רעיונות על המשחק. מונדיאל או אליפות אירופה היו המקום שבו כולם נפגשים ובמשך חודש אינטנסיבי לומדים זה מזה אלמנטים מהדשא של השכן.

אנטוניו קונטה. עבודת צוות וטקטיקה נכונה מוחקות פערי איכות צילום: איי פי

בעידן שבו לא ניתן היה לראות כל משחק מכל ליגה בכל שעה ביום, נבחרות היו יכולות להציג לעולם התפתחויות טקטקיות שהתבשלו במשך שנים במדינותיהן. חוק בוסמן, שהוביל לסיום הגבלות הזרים בכל הליגות, הליך ההיפר־גלובליזציה שעובר העולם, הגירה מסיבית והתמקצעות של המועדונים הובילו לכך שהטורנירים הבינלאומיים כבר אינם משמעותיים יותר להתפתחויות טקטיות.

שוויץ כבר לא יכולה להפתיע את העולם עם בלם נוסף בהגנה כפי שעשתה ב־1938, הונגריה לא יכולה להפתיע את ההגנות עם "9 מזויף" כפי שעשתה ב־1954, ברזיל כבר לא יכולה להציג קונספט חדש של רביעייה אחורית כפי שעשתה ב־1958, אנגליה לא תגלה לאף אחד שום דבר חדש עם מערך היהלום כפי שעשתה ב־1966, הולנד לא יכולה להוציא מהניילונים את הטוטאל פוטבול כפי שעשתה ב־1974 וארגנטינה לא תגלה לעולם את מערך ה־3-5-2 כפי שעשתה ב־1986.

כולם מכירים זה את זה משנים של חילופי חומרים ורעיונות בסצנת המועדונים, שדי ברור שהם משחקים את הכדורגל האיכותי והחדשני יותר ובאופן טבעי עם שחקנים טובים יותר. אם פעם כל מועדון היה מוגבל בבחירת השחקנים שלו בגלל מגבלות זרים, היום אלו הנבחרות שנראות מוגבלות בבחירת השחקנים שלהן.

כפועל יוצא מכך, מועדונים כבר לא לומדים מנבחרות, כפי שמילאן של אריגו סאקי, למשל, למדה מנבחרת הולנד ונבחרות מייבאות ידע וטקטיקות מהכדורגל של המועדונים, כשהן מבצעות אותן בצורה הרבה יותר פשוטה כי מבחינת זמן אי אפשר לתרגל טקטיקה מסובכת ברמה גבוהה עם שחקנים שמבלים איתם ימים אחדים בלבד במהלך העונה.

שחקני נבחרת איסלנד חוגגים עם האוהדים. קבוצות שעובדות ביחד כבר שנים מגיעות לכל משחק עם יתרון מובנה צילום: גטי אימג'

פשטות או נמות

כדורגל הנבחרות פשוט יותר והמבנים הטקטיים של כל נבחרת נוקשים יותר. שלא כמו במועדונים, שם אפשר למצוא איכות בכל עמדה, בנבחרות מאמנים צריכים לחשוב הרבה יותר על איך לחפות על עמדות שבהן הנבחרת חלשה. אין, הרי, שוק העברות שחקנים שאפשר לקנות בו מגן ימני זר. אם אין מגן ימני ברמה גבוהה עם הדרכון הנכון, אז הנבחרת תקועה עם מגן ימני ברמה הלא מתאימה.

הבעיות הללו מובילות לכך שכדורגל הנבחרות פחות התקפי. הטקטיקות יותר פשוטות ובאופן טבעי המאמנים מתמקדים בעיקר בשמירה על השער ופחות בגמישות טקטית — כי הימנעות מהשפלה, שעשויה להכתים את הקריירה כולה, חשובה יותר מיומרנות טקטיות. נבחרות גם לא יכולות להתאמן באופן יעיל על הגיבוש שנדרש כדי לשחק משחק לחץ יעיל או משחק קומבינציות מסירה חודר הגנות — מה שפוגע עוד יותר באלמנט ההתקפי/בידורי של כדורגל הנבחרות. הלחץ הלאומי הרב שמופעל על כל נבחרת וכל שחקן, בכל משחק, גם כן מעיב על כל פעולה. לכן נבחרות שמשחקות באותו סגנון בכל הנבחרות הצעירות (ולעתים גם עם אותם השחקנים) הן בעלות יתרון טבעי על פני נבחרות אחרות (ע"ע נבחרת גרמניה, נבחרת ספרד ואפילו נבחרת איסלנד).

אוזיל מוקף בשחקני נבחרת צפון אירלנד. כדורגל הנבחרות פשוט יותר והמבנים הטקטיים של כל נבחרת נוקשים יותר. שלא כמו במועדונים, שם אפשר למצוא איכות בכל עמדה, בנבחרות מאמנים צריכים לחשוב הרבה יותר על איך לחפות על עמדות שבהן הנבחרת חלשה צילום: אם סי טי

לא בועטים, לא כובשים

ריבוי הנבחרות הקטנות הוביל לבחירת טקטיקות הרבה יותר הגנתיות. נבחרות כגון צפון אירלנד, אירלנד, איסלנד ועוד שיחקו עם הגנות ממש עמוקות כדי למנוע בעיטות לשערן. ממוצע הבעיטות לשער ירד ב־10% ביחס ליורו הקודם. נוסף לזה, פורמט בעייתי של שלב הבתים אפשר לקבוצות שכמעט ולא תקפו להשיג מספיק נקודות כדי להעפיל לשלב הבא. קבוצות גם קיבלו פרס גדול על הפסד 1-0 (הפרש שערים מינימלי) וזה גרם להן להישאר מסוגרות גם כשנקלעו לפיגור. כל הדברים הללו הובילו לכך שבשלב הבתים ביורו הנוכחי ממוצע השערים למשחק עמד על פחות מ־1.9. לשם השוואה בפרמיירליג, רק פעם אחת ב־15 השנים האחרונות ירד ממוצע השערים מ־2.5 שערים במשחק. העונה, למשל, היו 2.70 שערים במשחק בפרמיירליג. בצ'מפיונס ליג נכבשו 2.76 שערים במשחק. בניגוד לטורנירים אחרים דווקא בשלב הנוקאאוט של יורו 2016 "השערים נפתחו" ונכבשו יותר שערים למשחק מאשר בשלב הבתים. כנראה, שכשקבוצות חייבות לנצח כדי להמשיך בטורניר, הן נוטות להיחשף יותר בהגנה.

אוהדי צפון אירלנד עם חלוצם סטיוארט דאגלס. תפקיד החלוץ כבר לא בהכרח להבקיע צילום: גטי אימג'ס

טקטיקה מצמצמת פערים

אתלטיקו מדריד ולסטר סיטי הראו העונה שעבודת צוות וטקטיקה שמתאימות לסגל הקיים יכולות לחפות על פערי איכות. הנבחרות המאורגנות ביותר ביורו הזה, הונגריה, וויילס, איסלנד, פולין ואפילו צפון אירלנד הצליחו מעבר למצופה בגלל האלמנטים שעבדו טוב לאתלטיקו ולסטר. בוודאי יותר מנבחרות עם אינדיבידואלים מצוינים, כגון אוסטריה, או כאלו שהתבססו על כוכב אחד (ע"ע שבדיה). "הברקות" של אינדיבידואלים מבריקים לא ניצחו הרבה משחקים — אפילו בטורניר בלי הרבה שערים שבו כל "הברקה" יכולה לשנות את המשחק. כמו כן, סטטיסטית, מצבים נייחים יעילים יותר מהברקה. ריבוי שחקני התקפה ברחבת היריב מאפשר הגעה למצבים איכותיים. במשחק פתוח אין 6–7 ואפילו 8–9 שחקני התקפה ברחבה או בסמוך אליה. בקרן, למשל. אם יש בועט בעיטות חופשיות מעולה כמו גארת' בייל, אז בכלל אפשר להתקדם יפה בטורניר הזה בלי לשחק כדורגל גדול.

כתוצאה מההגנות הצפופות והעמוקות, השחקנים החשובים במערך הם אלו שיכולים לדחוף את הכדור קדימה לשחקנים פנויים בתוך פקעת שחקני ההגנה — מה שנקרא "בין השורות". פעמים רבות השחקנים האלה הם קשרים אחוריים (כגון גרניט ג'אקה משוויץ או גרזגורז קריחוביאק מפולין) ואפילו בלמים כמו פאביאן שר (שווייץ), ג'רום באוטנג (גרמניה) וסרחיו ראמוס (ספרד). בגלל הצפיפות הזו גם רואים פחות "חלוצים קלאסיים", כאלו שיכולים להסתפק בפעילות בתוך הרחבה. כמעט כל חלוץ צריך לתרום להנעת הכדור של נבחרתו ולפנות שטח לריצות של פחות קדמיים לתוך הרחבה (מה שעשוי להסביר את מיעוט השערים של חלוצים מובילים).

רוברט לבנדובסקי. כתוצאה מההגנות הצפופות והעמוקות, השחקנים החשובים במערך הם אלו שיכולים לדחוף את הכדור קדימה לשחקנים פנויים בתוך פקעת שחקני ההגנה — מה שנקרא "בין השורות". צילום: גטי אימג'ס

החזקת כדור עדיין פתרון

ריבוי השערים המאוחרים (כ־30% מהשערים הובקעו אחרי הדקה ה־76 ויותר שערים הובקעו מעבר לדקה ה־88 מאשר בחצי השעה הראשונה של המשחקים) הוא תוצאה של הטקטיקות ההגנתיות שרק שחיקה אטית שלהן מפרקת אותן — מסירה אחרי מסירה, הגבהה אחרי הגבהה, בסופו של דבר, שחקן הגנה טועה, מועד, נופל, מאבד ריכוז אחרי 90 דקות של רדיפה אחרי הכדור וכו'. בגלל זה הפתרון להגנות עמוקות הוא עדיין בהחזקת כדור, הנעת כדור ושיתופי פעולה בין שחקני התקפה.

הדשא ביורו 2016. לא ירוק יותר צילום: איי פי

הדשא לא ירוק יותר

מצב הדשא בטורניר גרוע ביותר וגרר חילופי האשמות בין המומחה שהובא במיוחד לטורניר, ריצ'רד היידן האנגלי, אופ"א, המארגנים הצרפתים וחברת הדשא הצרפתית (FSG). כולם מסכימים שהסטנדרטים של הדשא היו גרועים וכולם גם מסכימים שעם 24 נבחרות, שמתאמנות ומשחקות על הדשא לאורך חודש שלם, קשה לשמור על דשא ברמה גבוהה, במיוחד כשמזג האוויר רטוב. לפי אחד המארגנים, "חלק מהאצטדיונים יארחו שישה משחקים בחודש הזה, אפשר לראות בבירור שזה פוגע בדשא ובשחקנים". אז איך בדיוק השחקנים הישראלים אמורים להתייחס לעובדה עובדה שאצטדיונים בישראל יארחו 2–3 משחקים בשבוע?