ההוכחה הגדולה של לברון ג'יימס

כשמשחק אחד נותן חותמת לקריירה בלתי רגילה: אם לברון ג'יימס היה מפסיד כאן כמו שהרוב ציפו, ומפסיד בהמשך הקריירה כמו שהרוב ציפו (כי אם לא עכשיו אז מתי? הוא כבר לא ילד), הוא עדיין היה מסיים את ימיו על מגרש הכדורסל כתופעה נדירה – שחקן כמעט מושלם, בלתי שביר כמו אל יווני, שהוכיח שוב ושוב את עליונותו על שאר הליגה, ועמד במדרגה משלו לאורך כל השנים שלו בה. אבל זה אף פעם לא הספיק לשונאיו – יש הרבה כאלה, והוא נתן להם הרבה סיבות – ולמאות אלפי הפרשנים והאוהדים שרצו רק עוד ועוד.

לברון ג'יימס מחבק את לאב. הפרצוף שלו מחבק את קווין לאב בסיום המשחק הוא באמת רגע מזכך שאי אפשר להישאר אדישים אליו. רגע מדהים. מעורר השתאות וקנאה ורצון להיות חלק מזה. צילום: איי אף פי

זה לא הספיק כי אנשים צריכים שדברים יהיו ברורים. כי זה מה שעושה סיפור למושלם, הטוב ביותר צריך לנצח. אתה הכי טוב? תוכיח שאתה הכי טוב, ערב ערב, עונה עונה, סדרת גמר סדרת גמר. וג'יימס הוכיח כמו שניוטון או איינשטיין הוכיחו לפניו, חוק טבע, משהו עליון. אי אפשר לשנוא אותו יותר (קצת אפשר, ובצדק). אי אפשר להתעלם מהגדולה שלו. אי אפשר לבקר אותו ולהישאר נאמן למקלדת שלך. זה לא יתפוס.

כשמשחק אחד מוחק כל כך הרבה שיאים ומספרים: הנה הם. קבוצה ראשונה בהיסטוריה שחוזרת מ-3:1 בגמר NBA לניצחון, אחרי 32 קבוצות שלא הצליחו. אליפות ראשונה של העיר קליבלנד, בכל ענף ספורט מקצועני, מאז 1964 – אחרי 52 שנים. לברון הוביל את כל השחקנים בנקודות, ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות וחסימות בסדרה. גם את אלו של גולדן סטייט אם לא היה ברור. תואר MVP שלישי של סדרת גמר ללברון – צמוד לשמות כמו ג'ורדן, שאקיל, מג'יק ודאנקן. טריפל דאבל במשחק שביעי – רק שניים, ג'רי ווסט וג'יימס וורת'י – עשו זאת לפניו. זו עליונות חותכת. זו הוכחה. זה אל יווני בלתי שביר שצוחק על מאות אלפי מילים שנכתבו על כמה גדול סטף קארי או על הלוזריות שלו עצמו, והפרצוף שלו כשחיבק את קווין לאב בסיום המשחק הוא באמת רגע מזכך שאי אפשר להישאר אדישים אליו. רגע מדהים. מעורר השתאות וקנאה ורצון להיות חלק מזה.

כשמשחק אחד מבטל עונה שלמה, אולי שתיים: זה בדרך כלל לא קורה ב-NBA. זה מזכיר אולי קצת את השיטה בליגת ה-NFL, ואת הניצחון ההוא של הג'איינטס על הפטריוטס. אחת הקבוצות הכי גדולות בכל הזמנים (ככה כתבנו לא?), ששברה את שיא הניצחונות לעונה עם 73, עם אחד השחקנים הטובים בכל הזמנים (כן, ככה כתבנו), יורדת תוך משחק אחד מכל דיון על גאולה, על גאונות, על המצאה מחדש של המשחק ושבירה של השיטה.

גולדן סטייט הפסידה את הסדרה הזו קצת פחות ממה שקליבלנד ניצחה אותה. איך הופכים תוך דקה מאחת הקבוצות הווינריות בהיסטוריה לאחת הלוזריות הגדולות אי פעם? אם דריימונד גרין לא היה הופך להיות סטף קארי במשחק הזה, אז היכולת של סטף קארי המקורי, ושל קליי תומפסון המקורי חובה לציין, היתה מבטיחה לקליבלנד אליפות עוד באמצע הרבע השלישי.

קארי נגד לברון. הכוכב של גולדן סטייט נראה מעוך צילום: איי אף פי

קארי נראה מעוך בסדרה הזו, עם המספרים הכי פחות טובים שרשם בכל העונה. הוא היה עייף, פצוע, מוטרד. זרק שלשות כמו פסטוס אזילי. ודיבורים על שושלת וקבוצה לפנתיאון נמחקו במחי שלשה אחת. יהיה מאוד קשה לאסוף את השברים מעל הגולדן סטייט הזו לקראת העונות הבאות. וזה יהיה דבר מאוד מסקרן לראות כיצד עושים זאת. ואם מדברים על משחק אחד שמוחק עונה שלמה, או עונה וחצי – אז דיוויד בלאט.

כשמשחק אחד מבטיח כל כך הרבה: בעוד עשר שנים נניח – אני אנסה להפסיק עם הנבואות והתחזיות כי חשבתי שקליבלנד יפסידו לאטלנטה בחצי – כשאוהדי כדורסל יביטו אחורה על עונות ה-NBA האחרונות, 2016 תהדהד בענק. קשה מאוד לסכם עונה חצי שעה אחרי שהיא נגמרה, אבל קשה גם להתעלם. היכולת הזו של גולדן סטייט והשיא שלה, ההתפרצות העל טבעית של קארי והסיפור שלא ייאמן עם הגמר הזה ועם לברון. וסיפורים קטנים כמו העונה האחרונה של קובי, או סיום השושלת בסן אנטוניו והעלייה לפסגה של אוקלהומה.

זו עונה שקרה בה כל כך הרבה, ומשחק מס' 7 בגמר הזה הגדיר אותה. אחרי שישה משחקים שנגמרו בערך ב-50 הפרש לכל צד, מגיע משחק בו שתי קבוצות בשוויון לא מצליחות לשים סל במשך כמעט ארבע דקות ברבע הרביעי, נשארות צמודות עד החסימה ההיא והשלשה ההיא. THE BLOCK, THE THREE. הנה הם באים. רק השבוע הודיעה הליגה על העלאת תקרת השכר ל-94 מיליון דולר בעונה. הנה בעוד שלושה ימים הולך להתקיים הדראפט של 2016 ולתת רוח גבית לכמה שינויים נחוצים גם כן. ה-NBA מעולם לא היתה במקום טוב יותר מאשר עכשיו. הליגה הזו היא הצלחה כבירה. היא הוכחה. לכל אלו שמוצאים עצמם ערים כבר 20 ומשהו שנים בחודשים מאי ויוני בשעה 4:31 בבוקר, זה דבר נפלא מאין כמוהו.