הדיקטטור
לאוהדי ארסנל אין מה לפחד מהיום שאחרי ארסן ונגר - אם בהנהלת הקבוצה ישכילו ללמוד ממקרה מנצ'סטר יונייטד ועזיבת אלכס פרגוסון
ארסנל הפסידה אמש 2-1 לסוונסי סיטי בביתה. הפסד זה, השלישי ברציפות בכל המפעלים, הוא עוד מסמר בארון הקבוצה של ניסיון הזכייה באליפות של ארסנל. את ההפסד קיבלו אוהדי ארסנל עם שריקות בוז צורמות, להן ארסן ונגר, המנג'ר, הגיב בסרקזם - שני אגודלים כתנועת אישור. האוהדים מאבדים סבלנות ודורשים את ראשו - אפילו הנאמנים ביותר לא חושבים שאחרי 11 שנים ללא אליפות, 10 שנים ללא מקום השני ו-5 שנים ללא העפלה לשלב רבע גמר ליגת האלופות, וונגר יכול לשפר את מצב הקבוצה. ונגר, בינתיים, מדבר על "ביקורת מוגזמת" על קבוצתו ומסרב להודות בטעויות הרבות שלו.
ארסן ונגר. "לא טוב באימון" צילום: רויטרס
טעויות רבות שחוזרות על עצמן
מה הטעויות? רבות מדי כדי לסכם בכמה שורות. אך מגוונות ביותר. מבניית הקבוצה ועד העובדה שהקבוצה שלו חלשה מאוד ללא הכדור ברגלייה. אין לה תוכנית למשחק off the ball. בעוד שקבוצות אחרות מנסות לשחק לחץ אגרסיבי, או מחכות ליריבות עמוק בהגנה שלהן כדי לשחק משחק התקפות מתרפצות, ארסנל פאסיבית כשהיא מאבדת כדור ומאפשרת ליריבות להגיע להזדמנויות הבקעה רבות. טוטונהאם, למשל, משחקת משק לחץ אגרסיבי שמוביל לכך ששחקניה עושים יותר ספרינטים ורצים יותר ק"מ מארסנל. ב-2016 טוטנהאם רצה בממוצע 117.4 ק"מ ב-90 דקות. זה 5 ק"מ קולקטיביים יותר מארסנל - וזה משמעותי ביותר.
אלו טעויות שחוזרות על עצמן שנה אחרי שנה, משחק אחרי משחק.
ארסן ונגר. השחקנים מאבדים אמון צילום: אימג'בנק, Gettyimages
ניצל את כל הקרדיט
ארסן ונגר עשה את כל מה שהוא יכול היה לעשות עבור ארסנל. הוא עמוד התווך של המועדון והאוהדים תמיד יהיו אסירי תודה על מה שעשה. ונגר הגיע למועדון בלי מגרש אימונים שלו, עם אצטדיון קלאסי אך קטן ומיושן ועם תרבות ספורטיבית קלוקלת שהובילו שחקני הקבוצה השיכורים. הוא הפך את ארסנל למועדון מודרני, שיכול להתגאות באקדמיה מוצלחת, מגרש אימונים מעורר השראה, אצטדיון חדש, גדול ומפואר וכדורגל סגנוני ומוכר בכל העולם. עם זאת, אוהדי ארסנל לא צריכים לפחד מהיום שאחרי ונגר. ונגר הוא לא אלכס פרגוסון, שעזב את מנצ'סטר יונייטד אחרי זכייה באליפות וראה את הקבוצה והמועדון נשאבים לתוך מערבולת שנוצרה מהוואקום הניהולי. ונגר כושל בשנים האחרונות והעונה תהיה הכישלון הגדול ביותר שלו.
אם בעבר ונגר הסביר את אי היכולת של ארסנל לזכות באליפות בגלל "כספי הנפט" של צ'לסי ומנצ'סטר סיטי או "פציעות", אז העונה ארסנל כושלת - פעם נוספת בחודשים פברואר-מרץ - מול קבוצות עם תקציבים קטנים בהרבה ממנה. והיא עושה זאת מול אוהדים שמשלמים את מחירי הכרטיסים הגבוהים בעולם הכדורגל, עם שחקנים שנרכשו במיליונים, צוות רפואי חדש, צוות מאמני כושר חדש והצהרות של המאמן עצמו על כך ש"העונה היא העונה". אבל הקבוצה משחקת כדורגל משעמם, צפוי וחלש.
כבר שנים שארסנל של ונגר נראית בלתי מאומנת, ללא משחק לחץ מסודר, חלשה ברגעי מפתח, מתקשה נגד קבוצות קטנות, מובסת נגד גדולות - תלויה אך ורק בכישרון השחקנים שלה.
לפתע פתאום, נראה שהמורשת הנפלאה של ונגר היא לא ממש תוצאה של האימון שלו - אלא יותר מחזון ועבודה טובה של המועדון. טוני אדמס, קפטן ארסנל, אמר פעם על ונגר ש"הוא לא טוב ממש באימון". לי דיקסון, מגן ארסנל תחת ונגר, אמר ש"לוונגר היה מזל שהיו לו שחקנים כמו טוני אדאמס שאמרו לשחקנים האחרים איך לעשות הגנה". נראה יותר ויותר שהקבוצה גדולה ביותר של ונגר הורכבה משחקנים שאימנו את עצמם.
מי שבנו את הקבוצה היו ונגר ודיוויד דין, סגן הנשיא ומי שהיא המנהל הספורטיבי בפועל. דין ידע לשכנע את ונגר לרכוש שחקנים גם אם בעלות שוונגר לא אהב. ונגר כיום, אומרים בארסנל, לא מוכן לשלם פני אחד יותר ממה שהוא חושב שששחקן שווה. זה עקרון שלא מחזיק מים באקלים התחרותי של הפרמיירליג. אגב, מאז שדין, האיש שבנה את הקבוצה הגדולה ביותר של ונגר, עזב את ארסנל - הקבוצה לא זכתה באליפות.
אלכס פרגוסון (מימין), מישל פלאטיני וארסן ונגר. ונגר אינו פרגוסון וארסנל אינה מנצ'סטר יונייטד צילום: אי פי אי
הוא יחליט מתי הוא יעזוב
לארסן ונגר יש חוזה עד סוף עונת 2016/17 אבל אם הוא רוצה הוא יכול לעזוב. אף אחד לא יפטר אותו במועדון. אין דמות חזקה בהנהלה שתעשה זאת והבעלים האמריקאי, סטן קרונקי, מתעניין בעיקר ברווחים ולא מעוניין לפטר מאמן שמבטיח לו מדי שנה סיום בטופ 4 - כלומר הכנסה מליגת האלופות. ועדיין, מה עושים? איך מחליפים דמות כל כך משמעותית כמו ונגר? איך מונעים מארסנל להיכנס למצב דומה לשל יונייטד?
נראה שקודם כל, ארסנל תצטרך להבין שבשביל להחליף את המאמן הצרפתי, צריך שני אנשים - כי ונגר עשה עבודה של שני אנשים לפחות. הוא בנה את הקבוצה ואימן אותה (פרגוסון, אגב, ידע לבזר סמכויות לאורך השנים, ונגר לא עושה זאת). ונגר הוא ייחודי בגלל שהוא גם מנהל ספורטיבי ומאמן - וזה פוגע לו בשתי העבודות. כיום כל קבוצה עם מנהל ספורטיבי מתחילה לעבוד על העונה הבאה, ארסנל לא. כמו כן, כיום כל מאמן עובד 24/7 על להתכונן על המשחק הבא - לוונגר אין זמן לזה.
אז קודם כל, המועדון צריך איש כדורגל אמיתי שינהל את הצד הספורטיבי של המועדון - כיום אין כזה בהנהלה.
זו כבר אקסיומה בכדורגל המודרני היום. צריך מישהו שיתרכז על בנייה לטווח הארוך של הסגל ומישהו שיתרכז במשחק הבא. מישהו שידאג לחזון של המועדון ולפילוסופיה הספורטיבית שלו ומישהו שיעבוד עם השחקנים כדי ליישם אותה על המגרש. לארסנל אולי יש חזון יפה אבל הקבוצה של ונגר אינה מאומנת ברמה של היריבות שלה. רואים זאת במגרש, בפערים בהתקפה, בחוסר היכולת להפעיל לחץ, בחוסר הכולת ליצור תחת לחץ.
בכל מקרה, שני האנשים הללו צריכים לעבוד ביחד. אבל צריכים להיות גם אלמנט של יינג ויאנג במערכת היחסים שלהם. הם צריכים להסכים על הדברים הגדולים, אבל לא להסכים על הכל. להתווכח ואפילו לריב. זה טוב לדינמיקה של המועדון. המאמן תמיד רוצה לשפר את הסגל, המנהל הספורטיבי צריך להיות שם עם הבלמים והאיזונים ולתת דעה אחרת או לחשוף אותו לשחקן מהנוער שהמועדון רוצה לקדם. המאמן רוצה לחשוב רק על ההווה, המנהל הספורטיבי תמיד מסתכל לעבר העתיד. המאמן רוצה להוציא עוד כסף על רכש, המנהל הספורטיבי צריך לוודא שהשחקן שהוא מביא, הנכס, לא יפגע במודל הכלכלי של המועדון לטווח הרחוק. זו מערכת יחסים שחשובה לכל מועדון - מערכת יחסים שאין בארסנל.
סטן קרונקי, הבעלים של ארסנל. לא ממש מתעניין במה שאומרים האוהדים כל עוד הוא רושם רווחים צילום: אימג'בנק, GettyImages
אגו והחלטות רעות
יינס להמן, שוער ארסנל לשעבר, אמר בעבר שהמבנה של ארסנל תלוי מדי בשתי הכתפיים של ונגר. "ונגר מייצג את המועדון הכי טוב. אבל לפעמיים אי אפשר שהכל יהיה על הכתפיים של בנאדם אחד. צריך כמה אנשים שיעזרו להגדיר משימות, לשלוט על המצב, לבקר את התהליכים ולשמור על הפילוסופיה. הדרישות ממאמן גדלות כל הזמן. ואתה לא יכול לעשות הכל בעצמך, אי אפשר להיות מוצלח ככה".
אז "מי יכול להחליף את ונגר?". מנהל ספורטיבי, שיבחר את המאמן שיעבוד אותו. מי יכול לעשות את זה? יש לא מעט מנהלים נפלאים, שישמחו לקחת אתגר כמו ארסנל (קבוצה עם מסורת, עם מיליוני אוהדים, הרבה כסף בבנק וכו'). ראלף ראגניק, למשל, המנהל הספורטיבי של רד בול (RB לייפציג, רד בול זלצבורג) הוא אחד מהאחראים להתפתחות הכדורגל הגרמני בעשור האחרון וגם אנגלופיל נודע. תיירי הנרי הוא גיבור במועדון ובעל תכונות וכוח משיכה של מישהו שיכול להיות מנהל ספורטיבי גדול. יש עוד לא מעט בוני קבוצות מצויניים ומוכחים שם בחוץ: ג'זופה מארוטה מויבנטוס, מיכאל צורק מדורטמונד, ריקרדו ביגון מנאפולי, מתיאס זאמר מבאיירן מינכן - הם רק דוגמאות. עם הכסף שיש במועדון, אפשר למשוך כמעט אחד.
מי יכול לאמן? יש לא מעט מאמנים צעירים מצויינים. יש גם מאמנים וותיקים יותר. צריך למצוא את האחד שיכול לעבוד טוב עם מנהל ספורטיבי, שהוא זה שיצטרך לבחור את האחד.
הנקודה היא, שארסנל, כמועודן מקצועני, צריכה לחשוב על היום שאחרי ונגר - לא לפחד ממנו. זה אולי נראה שהוא רוצה להישאר לנצח - ואם הוא רוצה אז הוא יעשה זאת, אבל החוזה שלו מסתיים, הקהל איבד את האמון, נראה שגם השחקנים כבר לא מאמינים בו. זה עניין של זמן עד שהוא לא יוכל להרשות לעצמו ולאגו שלו להישאר במועדון.
אין רעיונות חדשים
ונגר הוא דיקטטור. הוא חונק רעיונות חדשים כדי לשמור על מעמדו ועל האגו שלו. הוא פוגע בגוף שהוא אחראי עליו בשם העקרונות שלו ומונע מהמועדון למצות את הפוטנציאל שלו. הוא עושה זאת תוך כדי שהוא מייצר מאבקים פנימיים בקרב האוהדים, הנתינים, ומשתמש במשאבים הרבים שהם מספקים לו כדי לדכא אותם עם הסברים "רציונליים" וספינים לכישלונות הרבים, הבלתי נגמרים, שלו. והוא יכול לעשות זאת בעיקר בגלל שהבעלים, סטן קרונקי, מנותק מבסיס האוהדים, גר בארה"ב ולא מתעניין בשום דבר מלבד הכסף שנכנס לו לחשבון הבנק. ונגר יודע זאת ולכן השאיפות שלו - וכיוצא מכך השאיפות של המועדון - מסתכמות בהגעה למקום הרביעי, שמבטיח את ליגת האלופות.
ארסנל צריכה להדיח את הדיקטטור הזה - כי כמו בכל דיקטטורה, זה הרי יקרה בסופו של דבר. השאלה היא עד כמה המצב יהיה חמור כשזה יקרה.
