באנגלית אין את המילה "פרגון"

באנגלית אין מילה מקבילה לפועל העברי "לפרגן". דיוויד בלאט מוכיח שהזרות של המונח לאמריקאים משפיעה על התקשורת האמריקאית. 

בלאט. הקבוצה שלו מוכנה מנטלית צילום: איי פי

נראה כי לא משנה מה בלאט יעשה, את הקרב הזה הוא לא ינצח. בארה"ב לא יפרגנו לו, לא יתנו לו קרדיט. אבל למה בכלל הוא צריך את הפרגון הזה? אם הוא יזכה באליפות הליגה הטובה בעולם ועוד בעונה הראשונה שלו כמאמן בארצות הברית, אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממנו. גם גולדן סטייט ווריורס יעשו קאמבק היסטורי וינצחו את הסדרה, בעונה הבאה אף אחד לא יוכל לקרוא לדיוויד בלאט ״מאמן רוקי” יותר. את שלו הוא כבר עשה. 

אפילו הבוס של בלאט, הג'נרל מנג'ר של הקאבס, דיוויד גריפין, הודה שגם אם קליבלנד תזכה האליפות, בלאט לא יקבל קרדיט על כך מהתקשורת, הפרשנים וקליקת הכדורסל האמריקאית. "אנשים כאן רצו שדיוויד בלאט ואני ניכשל", הוא אמר בשלישי בלילה. כשהסיבה המרכזית לכך היא חוסר היכולת לקבל "חדשים" לתוך הליגה. אנשים זרים שלא היה חלק מהקליקה הקיימת לא יתקבלו בברכה בליגה כמו ה-NBA. גריפין גם ציין שבלאט עשה את שלו בכל מה שקשור לציפיות המועדון ואין ספק שהוא ימשיך לעונה הבאה. 

בלאט ולברון. הנקמה הכי טובה היא הצלחה צילום: איי אף פי

"לא משתחווה"

אגב, לא רק אני כישראלית מרגישה שיש חוסר פרגון משווע לבלאט. גם היפנים חושבים שיש משהו מוזר בחוסר הפרגון של האמריקאים לבלאט. "בתור כתב NBA בשלושים השנים האחרונות, אני יכול לומר שמעולם לא שמעתי כל כך הרבה חוסר אהדה למאמן (כמו לדיוויד בלאט)", אומר סם סמית’ מ-Japan Times. הוא מייחס את חוסר הפרגון למה שנראה כמו "שחצנות של בלאט". הבוס של בלאט, גריפין, מפרש את אותה התנהגות של בלאט כ"חוסר פחד", ובגלל ש״בלאט מעולם לא השתחווה ל-NBA״. כאמור, הכתבים והפרשנים האמריקאים רואים את זה כשחצנות או התנשאות.  

״לאחרונה אמרתי למישהו שאני לא אדם נקמן. כך שאני לא מרגיש צורך בנקמה״ אמר בלאט כשנשאל לגבי הביקורות עליו. והוא צודק. הרי, אומרים שהנקמה הכי טובה היא הצלחה, לא? אם קליבלנד תעמוד בתחזיות החדשות שנותנות לה 84% סיכויים לזכות בתואר אחרי הנצחון בשלישי בלילה, בלאט הולך להשתיק את כל מבקריו את כל אלה שהטילו בו ספק - עם תוצאות ושיאים שאי אפשר להתעלם מהם.

"מסעו של בלאט"

הנרטיב המרכזי ששולט במדיה האמריקאית מתחילת העונה וגם בשבוע האחרון של פסטיבל הגמר בליגה הטובה העולם הוא שלברון הוא בעל הבית, המאמן בפועל, כשדיוויד על תקן "רק אל תהרוס". כשמישהו כבר נותן קרדיט על האימון של הקאבס, הוא בדרך כלל מפרגן לעוזר המאמן של בלאט, טיירון לו. עם זאת, ״מסעו של דיוויד בלאט״ הוא נרטיב נוסף שהפך לפופולרי לאחרונה אצל אתרי החדשות השונים וערוצי הטלוויזיה (ABC, ESPN, TNT, NBA TV, FOX SPORTS OHIO).

מעין ״חיים שכאלה״ מקוצר שמספר על הילד מפארמינגהאם, מסצ’וסטס שיצא לחיות ולאמן מעבר לים, ולרגע לא שכח את אלה שהביאו אותו עד הלום - חבריו ומאמניו מאמריקה, שליוו אותו בדרכו להגשמת החלום האמריקאי. שנות המשחק והאימון בישראל פחות משמעותיות.

 גם אחרי שני ניצחונות גדולים, היה קשה למצוא כתבים ופרשנים ב-ESPN שמפרגנים באמת לבלאט. מנחי תכנית הבוקר הפופולרית, מייק גרינברג ומייק גוליק, הקדישו את מרבית זמן השידור שלהם לדיונים על גמר ה-NBA כשמבחינתם המאמן הוא לא באמת פקטור קובע. הם סבורים שכל הקרדיט מגיע ללברון שעושה הכל, כולל להבין את החולשות שלו עצמו.

גם חברו של לברון ג'יימס, דוויין ווייד, אמר דברים דומים. ובראיין ווינדהורסט, "כתב החצר של לברון", הוסיף זלזול בבלאט בכל הזדמנות שניתנה לו. ואולם, מי שחשב שלברון לא אוהב את המאמן הישראלי שלו או לא סופר אותו טועה. ובענק. "הוא (בלאט) נמצא סביב המשחק כל כך הרבה שנים. הוא רוצה את הטוב ביותר מהקבוצה שלו", אמר לברון. "והוא רוצה את הטובה יותר מעצמו ומצוות האימון שלו. בתור המנהיג של הקבוצה הזאת, אני רוצה להחזיר לו את הכל".

ג’יימס גם הודה למאמן שלו על החופש שנותן לו על המגרש, וזה לא דבר מובן מאליו. ללברון יש שתי אליפויות ברזומה עם מיאמי, אבל מאמן הקבוצה שלו אז, אריק ספולסטרה, מעולם לא שיחק את משחק בידודים שהפך לסימן ההיכר של לברון וקליבלנד העונה.  בלאט צריך לקבל הרבה קרדיט על זניחת התכניות המקוריות שלו  והזרימה עם מה שעובד. אצל הקאבס, בין אם אתם אוהבים את סגנון הכדורסל השכונתי הזה, מה שעובד בהתקפה זה לתת ללברון ג’יימס את הכדור למרבית 24 השניות החוקיות על השעון - סגנון הפוך כמעט לגמרי מזה של ה-MVP סטף קארי והווריורס.

דייב מקמאנאמין, אחד מכתבי ESPN באוהיו סיפר שכשג’יימס נשאל האם המאמן שלו ראוי לקבל יותר קרדיט, הוא ענה שלא נראה לו שאכפת לו לבלאט מזה. "קרדיט מאחרים לא משנה. קרדיט מאנשים אחרים? למי אכפת? מה שמשנה זה הקרדיט שאנחנו נותנים לעצמנו כקבוצה. לא אכפת לנו מה אנשים אחרים אומרים״ אמר "המלך ג'יימס".  

מת'יו דלאבדובה ודיוויד בלאט. המאמן לא מקבל קרדיט גם על הלוחם האוסטרלי צילום: איי אף פי

באד בויז

באולפני הרדיו, הפודקאסטים והטלוויזיה שחקני עבר של הדטרויט פיסטונס (אלופי הליגה במשך שנתיים רצופות בין 1989-1990) הפכו למצרך מבוקש. הסיבה לכך היא שהקאבס זוכים להשוואות לאותם הפיסטונס. הם משחקים בסגנון קשוח, אגרסיבי על גבול המלוכלך ומשתמשים באותם טריקים פסיכולוגיים מאז. הפיסטונס של איזיאה תומאס היו "הילדים הרעים" של הכדורסל האמריקאי. הם היו הקבוצה שאמריקה אהבה לשנוא.  לברון אישר שרוח הבאד בויז נושבת בחדר ההלבשה של הקאבס. "אל תצפו לראות כדורסל חמוד וסקסי מהקבוצה", אמר. 

איזיאה תומאס היה בעד קליבלנד פחות או יותר מהרגע שהפכו לאנדרוג המושלם של הסדרה. הבחורים מקליבלנד הם הנבלים מהמזרח עם הכדורסל המגעיל שעושים בית ספר לפינס המערבי והאלגנטיות של הבייבי פייס קארי והחלק השני של צמד האחים ספלאש, קליי תומפסון. 

בלאט ולברון. כבוד הדדי מופגן צילום: אי פי איי

קיבוץ קליבלנד

ואולי יש טיפה שינוי בגישה. ממש קטן. מזלזול מוחלט במה שעשה לפני ה-NBA, התחילו הפרשנים לדון ב"אולי מגיע לבלאט יותר קרדיט". בדיון שהוגדר כ”בלאט נגד העולם", הפרשן סטיבן סמית׳ הלך עם הזרם בכל מה שקשור לכך שלברון (וטיירון לו מנהלים את הכל) אבל סייג והוסיף ״גם אם אין לבלאט נסיון ברמה הזאת, ולעיתים נראה שאין לו מושג מה הוא עושה, הבן אדם יודע כדורסל ולא צריך לזלזל בו". "כגבר, אני לא יכול לא לכבד את ההישגים שלו" סיכם.

בעוד שאפשר להבין את כל העיתונאים והאוהדים שמצטרפים לעונת ה-NBA רק בפלייאוף, או שסתם לא עקבו אחרי הקאבס יותר מדי מקרוב, הייתי מצפה לפחות מהכתבים המקומיים של קליבלנד לשים לב (ולטרוח לציין)  שמת'יו מת'יו דלאבדובה לא הגיע משום מקום. הלוחם האוסטרלי לא "נקרא לדגל" מהספסל רק בגלל שקיירי איירווינג נפצע. הוא סיפק לקליבלנד דקות מצויינות - של אותה לחימה ורוח קרב - לאורך כל העונה. וזה כי דיוויד נתן לו דקות רבות כל העונה. דיוויד היה היחיד ששיבח אותו בכל הזדמנות שניתה לו, במעיין טון עדין של ״מתי תקלטו שהילד תותח?"

"דלי" סיים את המשחק האחרון בבית החולים המקומי לאחר שקיבל עירוי באולם, כשהוא בתוך דלי קרח ענקי. הוא לא הצליח להגיע לדבר עם העיתונאים, שמכתירים אותו גיבור הסדרה הזאת - מבלי להזכיר מי המאמן שהפך אותו לגיבור הזה. 

במהלך העונה הנוכחית, התרגלתי לשמוע מקולגות אמריקאים, ומסתם חברים ומכרים לא ישראלים (ולקבל ציוצים בטוויטר בעלי תוכן דומה) שאני "לא אובייקטיבית" לגבי דיוויד בלאט. לטענתם, האמונה שלי ביכולת שלו להתמודד עם כל האתגרים שיעמדו בפניו ובפני הקאבס, נבעה מאיזשהו עיוורון פרובינציאלי ישראלי, ולא נגיד מתוך היכרות עמוקה יותר עם קריירת הכדורסל של המאמן האמריקאי-ישראלי. אם אותם אנשים מאנשי מקצוע ועד האוהד הפשוט היו יודעים דבר אחד או שניים על ישראל, הם לא היו נופלים בעיוורון הפרובינציאלי האמריקאי.

כמעט כל ישראלי יודע להתמודד עם מצבי לחץ, עם שינויים פתאומיים והסתגלות למצב חדש - יותר טוב מכמעט כל אמריקאי. האופי והטבע של המקום הזה הופכים אותנו לבעלי יכולת אלתור, וחשיבה מחוץ לקופסה. האתוס הישראלי, המשפחתיות, הקיבוציות, ה״כולנו אחים״ וש"כל העולם נגדנו" - הוא המצב המנטלי בו נמצאים שחקנים הקאבלירס כבר כמה שבועות טובים.

בנוסף, בגלל שרבים ממובילי הדעה כאן לא מכירים ולו דבר קטן מהכדורסל האירופי, האוהדים, הכתבים ואפילו השחקנים לא יודעים שדיוויד מרגיש בבית עם רוטציות קצרות שכה מאפיינות את הכדורסל האירופי בכלל ושל מכבי תל אביב בפרט. הם גם לא יודעים כמונו - הישראלים שעוקבים אחרי בלאט כבר שני עשורים - שבלאט יודע להביא קבוצות למצב מנטלי אופטימלי במאני טיים.

אטלנטה למשל, היא דוגמה מצויינת לקבוצה שהגיעה לשיא שלה בינואר (בדיוק הזמן בו קליבלנד התחילה לרוץ) ואיבדה את האוויר בפלייאוף. עונה ארוכה כמו זו של ה-NBA, היא ריצת מרתון וכדי לנצח בריצה כזו, עליך לדעת להתעלם מהכאב הפיזי, מהתשישות הגופנית ולתת פוש אחרון עם כל הכוחות שנשארו עד לקו הסיום. כל הסימנים מראים על כך שבמסלול הפלייאוף הנוכחי, החוסן המנטלי שכרוך בהתעלות הגוף כשהגביע כבר כל כך קרוב שאפשר להריח אותו, נמצא בצד של קליבלנד.

ואנחנו, הישראלים, שרגילים לנסים צהובים מכביסטים, ולדוד וגוליית ספורטיבי משלנו, נסתפק בפרגון למלך דיוויד, וביכולת לומר לכולם, “אמרנו לכם”.

ניתן לעקוב אחרי בקי גריפין בחשבון הטוויטר שלה: @dorothyofisrael