"אני עשיר ולא מכסף"

לא כל שחקן כדורגל מרוויח מיליוני דולרים, לובש בגדי מעצבים ונוהג במכוניות מפוארות. למעשה, רובם לא. רוב הכדורגלנים מתאמצים לפרנס ולהבטיח את עתידם ועתיד משפחתם. הם שחקנים מוכשרים מאמריקה הלטינית, אפריקה או אסיה ששיחקו ברוב הקריירות שלהם בחו"ל, אך מעולם לא הופיעו בנבחרות הלאומיות של ארצם. הם אינם מיליונרים, הם לא חתומים על חוזי פרסום אסטרונומיים ואין נעל של נייקי על שמם. הם כמעט תמיד בתנועה: שיחת טלפון מהסוכן ויצאת לדרך — היום רוסיה, מחר אנגולה ובשבוע הבא סעודיה. למקום שהחוזים והסוכנים ייקחו אותך אליו — לשם תלך. אלה הם פועלי הכדורגל, העובדים האמיתיים של המקצוע הזה. אדריאן פרננדס (33) הוא פועל כדורגל. הקריירה שלו רצופה במדינות, מכשולים, שיאים, אנשים והרפתקאות.

אדריאן פרננדס. הסוכן ביקש שאשלח לו קלטות ביצועים שלי. כשבאתי לשלם עבור המשלוח, הבנתי שנותרו לי כ־100 פסו בכיס, וזהו. זה היה הרגע ששאלתי את עצמי: אדריאן, לאן אתה הולך עם זה?" צילום: אורן אהרוני

"ללא 7 זוגות נעליים"

פרננדס גדל בסן מרטין, שכונה קשה במחוז בואנוס איירס. סמים, נשק ופשע היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלו. אנשים שהכיר ושיחק איתם כדורגל בילדותו נהרגו או מרצים כיום עונשים בכלא. במקרה שלו הקלישאה מציאותית: כדורגל היה גלגל ההצלה שלו. את מוסר העבודה שלו בתחום הוא מייחס לסביבה ולהוריו, שעודדו בבית לחינוך ועבודה קשה.

"לא היו לי שבעה זוגות נעליים כמו שיש לילדים שלי היום", הוא אומר בעודו טופח על הראש של בנו טיסיאנו, "היה לי זוג אחד, והייתי צריך לשמור עליו היטב. בזמנים ההם מה שהניע אותנו היה הרעב הזה להצליח; לעבוד, לאכול ולהצליח".

פרננדס, המכונה קארוצ'ה (Carucha) בשל הפנים הרחבות והעגלגלות שלו, ערך את הופעת הבכורה שלו בנואיבה שיקגו מרובע מטאדרוס שבבואנוס איירס כשהיה בן 17. הוא שיחק שם במשך חמש שנים ואז נפצע בברך. את תקופת ההחלמה העביר באל פורבניר, מועדון קטן מהבירה הארגנטינאית. חבר ששיחק איתו הכיר מאמן שקיבל ג'וב בקבוצה גדולה בצ'ילה ושאל את אדריאן הצעיר אם הוא רוצה לנסוע למבחנים. האחרון הסכים והחל לארגן תיק קטן לנסיעה. אז הוא עדיין לא ידע לאיזה מסע הוא עתיד לצאת. הקבוצה הגדולה הזאת היתה קולו קולו, התחנה הראשונה שלו מחוץ ארגנטינה. כארגנטינאי אנונימי הוא עשה את הבכורה שלו בקלאסיקו הצ'יליאני נגד אוניברסידד דה צ'ילה.

בעונה זו הוא שיחק עם כמה מהשחקנים הגדולים ביותר של צ'ילה בעידן הנוכחי. ארתורו וידאל, מתיאס פרננדס וקלאודיו בראבו, כולם לבשו את מדי קולו קולו בימים אלה. שבעה חודשים במועדון הגדול ביותר בצ'ילה הספיקו לו להפוך לאחד מאהובי הקהל עד היום. הריטואל הזה חזר על עצמו בקריירה של פרננדס, הוא היה דמות אהובה ברוב המועדונים ששיחק בהם. "אני בן אדם רגיש מאוד, ואני נותן הכל בשביל הקבוצה. החברים לקבוצה יודעים שאני אהיה שם בשבילם בכל מצב. תראה, אני לא כוכב, כי אני פשוט לא כזה, אבל בכל קבוצה ששיחקתי בה הייתי חשוב בגלל כל הדברים שהבאתי למגרש".

אדריאן פרננדס. כיום מאמן חלוצים בנוער של הפועל פתח תקווה ומשחק בהרצליה צילום: אורן אהרוני

"השחקנים הם מספר"

הקבוצה השנייה שלו בחו"ל היתה דה סטרונגסט הבוליביאנית מלה פאז. המועדון סימן את ההעפלה לליברטדורס כמטרת־על באותה העונה, ואדריאן הוקסם מהרעיון של לשחק בטורניר היוקרתי ביותר ביבשת. התוכנית וההשקעה של הבוליביאנים ירדו לטמיון כאשר הקבוצה נכשלה בניסיון להעפיל לשלב הבתים. פרננדס, שהובא לקבוצה במיוחד בשביל הליברטדורס, שוחרר ממנה לאחר 12 משחקים ושישה שערים. הנהלת המועדון, אשר בנתה את התקציב בהסתמכות על מענקי ההעפלה, נכנסה לסחרור כלכלי ולא הצליחה לעמוד בחוזהו. למזלו, סוכן גרמני שראה אותו מבקיע צמד במשחק ליגה בבוליביה התרשם ממנו. "עד אז מעולם לא עבדתי עם סוכנים", אומר פרננדס, "לא רציתי שמישהו יתמרן אותי או ינסה לשלוט בי. צריך להבין: בשביל סוכנים השחקנים הם מספר. הם יכולים לשלוח אותך למבחנים בסין או בסיביר, במקומות לא נעימים או במועדוני חובבים, להם זה לא משנה. אחרי שהם מקבלים את הצ'ק, פתאום אתה כבר לא בחיוג המהיר שלהם. עם בילי היחסים היו שונים, היו לנו קשר טוב וחברות אמיתית".

לאחר ההרפתקה הבוליביאנית חזר פרננדס לבואנוס איירס, עם מעט כסף ועל סף פשיטת רגל, לאחד הרגעים הקשים בקריירה שלו. "בילי ביקש ממני לשלוח לו שתי קלטות ביצועים שלי דרך סניף של DHL. כשבאתי לשלם עבור המשלוח הבנתי שזהו זה. נותרו לי כ־100 פסו בכיס, וזהו. זה היה הרגע שבו שאלתי את עצמי: אדריאן, מה אתה עושה? לאן אתה הולך עם הדבר הזה? אלאונורה, אשתי, עודדה אותי ועזרה לי לחזור לעצמי. זה היה הרגע הקשה ביותר בחיי, כי הבנתי שאם אני רוצה להתקדם אני חייב לעזוב את ארגנטינה מיד ולתמיד. החלטתי שאסור לי להביט לאחור ושאני חייב להסתכל רק קדימה".

זה בדיוק מה שהוא עשה.

ארתורו וידאל (מימין). שיחק עם פרננדס בקולו קולו צילום: אי פי איי

"אני נווד"

מאז נבחן פרננדס ושיחק באוסטריה, גרמניה, רוסיה, איחוד האמירויות, שוויץ, בולגריה וישראל. במהלך מסעותיו הוא הקים משפחה, למד שש שפות, חווה תרבויות וסגנונות חיים חדשים וכבש כמות מכובדת של שערים. "קשה מאוד להסתגל למקום חדש בכל שנה־שנתיים, אבל כזה אני, אני נווד", הוא צוחק. "לא היתה לי ברירה. מעולם לא הציעו לי חוזים שמנים, וכשחקן חופשי לא יכולתי להסתמך רק על המשכורת. אני חייב את מענק החתימה כדי לחיות ולחסוך. אני בן 33. אני משחק כדורגל מקצועי 16 שנים. יש לי משפחה וילדים. נכון שאין לי כסף כאוות נפשי, אבל אני איש עשיר; אני עשיר בתרבויות, ברוח ובחוויות. יכולתי להישאר בקולו קולו חמש שנים ולזכות בכל תואר שהייתי רוצה, אבל זה לא קרה. אני יכול להיות מתוסכל מזה, אבל האם הייתי לומד לדבר שש שפות? לדברים האלה אין מחיר".

בדובאי הוא שיחק באל־שעב, ורבים מחבריו לקבוצה היו מולטי־מיליונרים והחנו את מכוניות הפרארי והפורשה שלהם מחוץ למתקן האימונים. בשוויץ העביר עונות מצוינות בשפהאוזן וסנט גאלן והפך לחלוץ מוכר בליגה האירופית; בבולגריה נולד בנו השני, למד את השפה והתחבר לתרבות המקומית. כששיחק בצ'רנומורטס בורגס הבקיע בצרורות והיה בורג מרכזי בקבוצה שהשתתפה בליגה האירופית. כאשר הספונסר של הקבוצה, חברת הנפט AD פטרול, עזב ולמועדון אזלו המזומנים, ניסה פרננדס לחזור לשוויץ לאחר שיחות עם לוגאנו, אבל בסופו של דבר מצא את עצמו בישראל.

בארבע העונות האחרונות הוא חלוץ ליגה שנייה בישראל. הוא שיחק בהפועל רמת גן, הפועל רמת השרון והפועל פתח תקווה ועכשיו הוא במכבי הרצליה. במקביל סיים בהצטיינות קורס מאמנים בווינגייט והוא מאמן חלוצים במחלקת הנוער של הפועל פתח תקווה. הוא גר בפתח תקווה עם אשתו ושני הילדים שלו. "ישראל היא הבית השני שלי. לפני זה עשיתי רילוקיישן בכל שנתיים, אבל זו כבר העונה הרביעית שלי כאן. בהחלט אפשר להגיד שזה שיא", הוא מחייך בצניעות.

מהו המערך המועדף עליך לקבוצת כדורגל?

"אין דבר כזה מערכים טובים יותר או פחות. הכל תלוי בשחקנים בקבוצה. כמאמן אתה חייב למצוא את סגנון המשחק המתאים ביותר לשחקנים שלך כדי לאפשר להם לספק 100% מעצמם וליהנות מהמשחק. בסופו של דבר הכדורגל הוא משחק של מומנטום".

מי המאמן הכי טוב שהיה לך?

"יש שניים כאלה. רולף פרינגר בסנט גאלן וקראסימיר באלאקוב בצ'רנומורטס בורגס".

תאר את אדריאן פרננדס.

"זה משפט שאבא שלי אמר לי פעם: אני מעדיף שאנשים יזכרו אותי כבן אדם גדול מאשר כשחקן גדול. שחקן טוב הוא שחקן טוב, אבל אדם טוב הוא מי שאנשים זוכרים כחבר, כקשר. ובכן, זה אני".

מה היית עושה אם לא היית שחקן כדורגל?

"אין לי מושג — אולי שף או שחקן קולנוע".

מה החלום שלך?

"אני מפתח עכשיו פרויקט אימון כדורגל בארצות הברית, אבל אני לא אוהב לקרוא לזה חלום ומעדיף לקרוא לזה מטרה. חלומות הם דבר שאנו לא יכולים לגעת בו. מטרות הן מציאותיות ובנות־השגה".

הכותב הוא עורך ומנהל את BabaGol, בלוג־מגזין על כדורגל מאסיה, אפריקה, המזרח התיכון, אמריקה הלטינית ועוד