נבחרת המדינה או נבחרת הלאום?

בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה שימשה נבחרת הכדורגל של ישראל כבמה להצגתם של סמלי המדינה היהודית וככלי לשמירת קשר עם קהילות יהודיות מחוץ לישראל. החל משנות השמונים של המאה ה־20, עם תהליכי התמסחרות של הספורט בישראל, חלה ירידה בחשיבותה הייצוגית של הנבחרת כסמל לאומי, ובמקביל חלה עלייה בחשיבות המצוינות והמקצועיות הספורטיביות. מגמה זאת סללה במידה רבה את הדרך להשתלבותם של שחקנים לא יהודים בקבוצות בכירות בספורט הישראלי ובנבחרת הלאומית. ניתן לטעון כי בתחומים רבים כגון כלכלה, פוליטיקה ותרבות קבוצות מיעוטים בישראל לא זוכות לייצוג הולם ומצויות במלכודת ניעות, ואילו מנגד אנו עדים לעלייה חדה בלגיטימציה של שילוב שחקנים ערבים בצמרת הספורט הישראלי. במסגרת עבודת סמינריון בדקתי את תפקידה של הנבחרת הלאומית בכדורגל ככלי חברתי־תרבותי מוביל.

אלי גוטמן וביברס נאתכו. אחד מהשחקנים הכי טובים בהרכב הוא בן מיעוטים צילום: ראובן שוורץ

משאל עם

בשנת 1976, באולימפיאדת מונטריאול, שותף לראשונה שחקן ערבי, ריפעת טורק, במשחקיה של נבחרת ישראל בכדורגל, ולמרות מספר מצומצם של מחאות, הפכו השיתופים הרבים של שחקנים ערבים, מאז ועד היום, את הנבחרת למייצגת של כלל תושבי ישראל. על פי זוהיר בהלול, שדר הספורט: "נחיצותם הספורטיבית של שחקני כדורגל ערבים הסירה כל הסתייגות ואפשרה את שילובם במסגרת הנבחרת". אך להיבט הספורטיבי התווסף ההיבט הסמלי. מצד אחד, נבחרת ישראל מסייעת לקידום זהות לאומית אחידה, ומצד שני, היא במה לקידום רב־תרבותיות באמצעות שילוב שחקנים מקבוצות אתניות שונות.

כיצד תופס אוהד הספורט הישראלי, הערבי והיהודי, את נבחרת הכדורגל הלאומית? האם כביטוי ללאומיות ישראלית או כביטוי לרב־תרבותיות ישראלית? לצורך מענה על השאלה בוצע ניתוח פרשני של שאלונים פתוחים שחולקו לסטודנטים, ערבים ויהודים, בהם שאלות על עמדתם בקשר לתפקידה החברתי של נבחרת ישראל. ניתוח תשובותיהם של הנשאלים הערבים מלמד בראש ובראשונה על גישה חיובית כלפי הספורט בכלל וכלפי תרומתה של הנבחרת הלאומית בפרט. ניתן לציין, למשל, תגובות כגון: "הספורט בכלל והנבחרת בפרט מקדמים את הרב־תרבותיות בכל מדינה". בין כל הנשאלים לא נמצא נשאל ערבי אחד אשר הצביע על הנבחרת הלאומית ככלי להנצחת הבדלים או להדרה של קבוצות מסוימות באוכלוסייה.

עם זאת, למרות ההסכמה הנרחבת לגבי תפקידה של נבחרת ישראל במתן הזדמנויות לשיתוף מגזרים רבים, דווקא לגבי יכולתו של הספורט לצמצום תופעת הגזענות התגלה יחס אמביוולנטי. מן הממצאים ניתן לראות תגובות המכירות בתרומתו של הספורט לצמצום הגזענות, כגון: "לדעתי, הספורט מפחית את הגזענות, כי לרוב הקבוצות בישראל יש נציג מכל העדות והשחקנים מכבדים את זה את זה ומתנהגים כמו משפחה". יש גם תשובות ניטרליות כגון: "הספורט לא מקדם ולא מפחית את הגזענות, אשר קיימת בכל מקרה". ויש אף תגובות הגורסות כי הספורט מעודד גזענות, למשל: "לפי דעתי, הספורט מעודד גזענות כי הוא מכניס לתוכו פוליטיקה. לדוגמה המפגש בית"ר ירושלים נגד בני סכנין הוא אירוע שנותן במה לגזענות משני הצדדים".

בקרב הנשאלים היהודים, בדומה לנשאלים הערבים, נתגלתה הומוגניות רבה וכמה רעיונות מרכזיים חזרו על עצמם. כך, למשל, כל הנשאלים היהודים התייחסו בחיוב לנבחרת הלאומית לחיזוק הרב־תרבותיות והפחתה של גזענות בחברה הישראלית.

בדומה לנשאלים הערבים, גם היהודים הביעו יחס אמביוולנטי לתרומתו של הספורט להפחתת הגזענות. אך במקרה הנ"ל, מרבית הנשאלים היהודים ענו כי הספורט משמש במה בעיקר עבור הגזענות והלאומנות הערבית־פלסטינית. למשל: "בכל פעם שמגיעה קבוצה ערבית לליגה בכירה, ישר רואים דגלי פלסטין וקריאות נגד יהודים. בכל משחק של סכנין זה הדבר המרכזי שרואים".

היבט חשוב נוסף שעלה רק בקרב הנשאלים היהודים הוא התפקיד הייצוגי־לאומי של הנבחרת ובתוך כך גם הדיסוננס בין הרצון לשתף מגוון מגזרים לבין הצורך של הנבחרת לסמל את מדינת ישראל היהודית. "כל האנשים מכל העדות והדתות מקבלים במה, אבל ברור שזה צריך להיות למען הקבוצה ולמען המדינה", כתב נשאל אחד. "אם אתה רוצה לשחק במסגרת כזאת, אתה חייב לכבד את הסמל והצבעים של החולצה שאתה לובש".

נבחרת ישראל. בקרב הנשאלים היהודים, בדומה לנשאלים הערבים, נתגלתה הומוגניות רבה וכמה רעיונות מרכזיים חזרו על עצמם. כך, למשל, כל הנשאלים היהודים התייחסו בחיוב לנבחרת הלאומית לחיזוק הרב־תרבותיות והפחתה של גזענות בחברה הישראלית. צילום: אורן אהרוני

מקצועית, יש מקום לכולם

יש לציין ששחקניה של הנבחרת הלאומית נקבעים על פי דעתו של מאמן הנבחרת, אשר נדרש לבחירה על פי אמות מידה מקצועיות בלבד. לפיכך, שילובם של שחקנים ערבים בנבחרת ישראל התרחשה רק לאחר הישגים ספורטיביים מקומיים ראויים של אותם שחקנים: עוד משיתופו הראשון של טורק בנבחרת ישראל בכדורגל באולימפיאדת מונטריאול בשנת 1976, ועד לשיתופם של חמישה שחקנים ערבים בהרכבה של נבחרת ישראל הצעירה ב־2010 (כמחצית משחקני השדה, ויותר מאשר חלקם היחסי של הערבים בחברה הישראלית). כנראה בשל אותה אובייקטיביות ספורטיבית, שיתוף השחקנים הערבים לא גרר גינויים מצד גורמים יהודיים בישראל, אלא רק כאשר השחקנים הערבים סירבו לקחת חלק בטקסים ובסמליות היהודית של הנבחרת, ובראש ובראשונה שירת ההמנון.

קהילות מבוססות על סמלים ורכיבים משותפים אשר במקרים רבים הם התרבות והשפה, הטריטוריה, המוצא וייצוגים סמליים כגון דגל והמנון, זאת כדי להבדיל בין הקהילה - "אנחנו", לבין הזרים - "הם". נבחרת ישראל, אשר מתיימרת ללכד קהילה דמיונית של אזרחי ישראל בכלל ואוהדי ספורט בפרט, עושה, אם כן, שימוש ברכיבים שונים אשר באים בסתירה לתרבותו של המיעוט הערבי ובכך מקשה עליו לקחת חלק באותה קהילה ולהזדהות עמה. הדרישה מקבוצות מיעוטים באוכלוסייה לאמץ מאפיינים לאומיים שזרים להן, מחד, וההדרה התרבותית, מאידך, יוצרות מצב של חוסר שייכות של אותן קבוצות.

כך, למשל, אזרח ערבי ישראלי המבקש להשתייך למדינתו נתקל בקשיים כפולים. עליו לאמץ סמלים ותרבות שאינם עולה בקנה אחד עם ההגדרה העצמית שלו, ומנגד שמירה על המאפיינים התרבותיים שלו מונעת ממנו להשתלב בקונצנזוס הישראלי. כאן יש להדגיש בנקודה זאת כי סמלה של קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה, שכ־35% מהערבים האוהדים קבוצות "יהודיות" אוהדים אותה, כולל את המגן דוד של תנועת המכבי. סמל יהודי מובהק, אשר בהקשרו של הדגל הלאומי גורם לריחוק של האוכלוסייה הערבית ואילו בהיותו חלק מסמל הקבוצה, אינו זוכה לקונוטציות דתיות בולטות. משמע, הספורט מייצר אפשרות לאזרחים ערבים דווקא להצניע את זהותם האתנית ולאמץ חלק מהסמליים היהודיים ציוניים כאשר אלה אינם "נכפים" כמו במקרה של הנבחרת.

שחקני נבחרת ישראל. המצב לא שונה, נגיד, ממה שקורה בספרד, שמורכבת משחקנים שרואים את עצמם כנציגים מתרבויות ומלאומים שונים (באסקים, קטלאנים, אנדלוסים וכו') צילום: ראובן שוורץ

לא שונה מספרד

המצב לא שונה, נגיד, ממה שקורה בספרד, שמורכבת משחקנים שרואים את עצמם כנציגים מתרבויות ומלאומים שונים (באסקים, קטלאנים, אנדלוסים וכו'). לכן ספרד נוטה לארח את משחקיה הבינלאומיים בעיר אחרת בכל פעם, זאת כדי לשתף מגוון קהלים בפעילות הספורטיבית הלאומית. בעיה שהנבחרת הישראלית נתקלת בה לעתים היא קברניטי ההתאחדות לכדורגל וגורמים פוליטיים אחרים שבוחרים לחזק את הזהות הלאומית היחידה והפנייתה בעיקר ככלי תעמולתי כלפי חוץ.

ייתכן אפוא כי עם היחלשות ההיבט התעמולתי של הנבחרת הלאומית, יתחזק הפן הרב־תרבותי אשר ביכולתה לקדם. הספורט בכלל והכדורגל בפרט מהווים מין טריטוריה ניטרלית שבה יכול פרט מהמגזר הערבי להציג נאמנות לסמל מסוים (של קבוצת הספורט) מבלי לוותר על הזהות האתנית שלו, ומבלי להזדהות עם הזהות הלאומית היהודית. כך למעשה זוכה הפרט בהשתייכות ובזהות קהילתית חדשה, בשיתוף עם אזרחים יהודים, וזאת מבלי להיתפס כבוגד או כזר בעיניהם של שאר חבריו למגזר.

תפקידה של נבחרת ישראל הוא לייצג את המדינה ואזרחיה. אך השאלה שנשאלת היא: האם בישראל של היום הנבחרת עדיין יכולה לשמש ככלי תעמולתי שמייצג את האידיאל הציוני־יהודי־לאומי, או האם תפקידה לייצג את כלל האוכלוסייה ולאפשר למיעוטים לחגוג את זהותם הייחודית בתוך המסגרת הלאומית הספורטיבית?