אופטימיות קוסמית

בדקה ה-78 אמיר שוויקי, כדורגלן ממוצא מוסלמי, מסר ליניב כהן – יהודי – שגלגל לרשת באין מפריע. בית"ר נורדיה ירושלים עלתה ליתרון 1:2 מול מכבי קרית עקרון, במחוז מרכז של ליגה ג'. קמתי מכיסא הפלסטיק עליו ישבתי באצטדיון האוניברסיטה בגבעת רם וצעקתי "יששששששששששש" אחד ארוך. גדול. כזה שבגללו עד עכשיו (18:16 על פי שעון ישראל, במנותק מהרקיע השביעי שבו הייתי עד לפני כמה דקות) הקול שלי קצת נשמע כמו משהו שנע בין חיקוי של ביוויס מ"ביוויס ובאטהד" לילד בר מצווה בעת קריאת הדרשה. זה היה אחד ה"יש"ים (אם לא ה..) הכי רגשיים שאני זוכר מימיי במגרשים. לא זוכר כזה "יש" עמוק כבר הרבה שנים מהקבוצה שלי לשעבר, בית"ר ירושלים (שעוד אתייחס אליה, למרות שממש לא בא לי עכשיו). זה היה "יש" שהכיל בתוכו את הכל: את הכעס, את העצבים, את הדמעות, את העלבון, את הפחד משנתיים וחצי של דיכאון. כל הסמטוכה שסיפקה לי קבוצתי האהובה התפרקה באחת, בקריאה אחת שהסתיימה בגרון ניחר. זה היה רגע מתוק. רגע פרטי. הניצחון הקטן שלי.

בנסיעה הארוכה מירושלים לתל אביב, הבטתי בהרים המוריקים מסביב, אפוף בתוך ירידת אדרנלין מרדימה וחשבתי רק על משפט אחד: ככה, הרי, זה היה צריך להיות. בשביל זה התחלנו לאהוב כדורגל, בשביל זה אנחנו אוהבים את המשחק הזה, בשביל זה אנחנו עוקבים אחריו כמו משוגעים. בשביל זה אנחנו בוחרים קבוצה מבין כל היתר. בשביל לאהוב. בשביל לצחוק. בשביל לשמוח. בשביל ה-high הקטן הזה, שאתה לוקח איתך לכל החיים. ככה בית"ר ירושלים היתה בדמיוני. על זה חלמתי: על קהל שבא לעודד ולתמוך (ועם מלא משפחות ביציע), על שחקנים ירושלמים שלא מפסיקים להילחם על המגרש, ובעיקר – על אווירה חיובית. כי גם בתקופות הכי טובות בטדי, תמיד היה שם באזז שלילי ברקע. תמיד כשהקבוצה לא הבקיעה אחרי עשר דקות, מיד התחלת לשמוע שריקות בוז. או קללות. או יריקות. מיד האש כוונה כלפי המאמן, או השופט, או השחקן הזר (כשאתם יכולים לנחש מי היה מטרה קלה יותר או פחות). ואף פעם לא הבנתי את זה. ראיתי כמה משחקי כדורגל ומעולם לא הבנתי איך אוהד יכול לקלל שחקן שמשחק בשבילו. מה הרעיון? מה התכלית? ברבות השנים חשבתי שזה הכרח. שצריך לחיות עם זה. עד שבא המשחק היום והוכיח לי אחרת.

שאפשר לבוא נטו מאהבה. שאפשר רק לאהוב בלי לשנוא אף אחד – לא שחקן יריב ולא שחקן שלך, לא יהודי ולא מוסלמי, לא שופט ולא מאמן. פשוט לאהוב, אם לצטט גדולים (בהרבה) ממני. שזה שאני אוהד בית"ר לא אומר שאני בהכרח שונא מישהו. אני אוהד בית"ר כי אני אוהב את הצהובים-שחורים עם המנורה על החולצה. וזהו. בלי שום דבר נוסף.

ורק המחשבה הזאת, היכולת לראות שאפשר, היא הניצחון הענק של בית"ר נורדיה ירושלים. על מספידיה, על מכפישיה, על האנשים שניסו לשים לה רגליים. כי ממש לא אכפת לי איזה שם רשום בהתאחדות; מבחינתי, היום (שישי) ראיתי את בית"ר ירושלים. בליגה ג', מול יריבה חצי מקצוענית, אבל במלוא הדרה. חמה, כובשת, אוהבת, סקסית להחריד, נישאת על גלי ההתלהבות (שבאה גלים גלים, כיאה לבית"ר ההיסטורית), מחוברת להיסטוריה (יעיד הדוקטור ראול גילר – אגדת כדורגל בית"רית – שזכה לתשורה במחצית, כולל ילד וילדה שהביאו לו פרח וגרמו לאוהד אחד בן 27 לדמוע) ובונה את העתיד. זאת בית"ר ירושלים שרציתי לאהוב כל השנים. זאת בית"ר ירושלים שחלמתי אותה, ולעזאזל הזוהר והחסויות והכסף הגדול והשחקנים בעלי השם. זה כל מה שרציתי: קבוצה. רצף היסטורי בין עבר, הווה ועתיד, ילדים ביציע וילדים על המגרש, דמויות איקוניות (סרגיי טרטיאק הגדול מאמן אותנו!!) וסתם אוהדים. ומשהו גדול שמחבר אותם ביחד. תקראו לזה המנורה, תקראו לזה המורשת, אני לא מומחה כזה גדול לפאתוס. אבל זאת בית"ר. בית"ר שלי. והיא הכי בית"ר שיש.

ומחר עוד נתפנה למחשבות על ליגה ג' – מחוז מרכז והקשים שבתוכה (בשבוע הבא משחק חוץ לא פשוט ברחובות), אבל היום זה זמן להתענג על הרגע הזה. לשמוח בו, להתבוסס בו בחדווה. כי ניצחנו. ניצחון קטן אבל גדול. רגעי אבל נצחי. 3 נקודות ששוות הרבה יותר מסתם עוד 3 נקודות.

יש לנו אהבה. הייתם מאמינים?

צילום: אורן בן חקון