יום כיפור של הסופר־אייג'נטס?

בסוף השבוע שעבר הודיעה פיפ"א שתגדיר חוקים חד־משמעיים נגד בעלות צד שלישי על שחקני כדורגל (Third Party Ownership - TPO). היא הודיעה על תקופת מעבר שתאפשר לכל המשתתפים בעסקאות הללו להתרגל לחוקים החדשים, אבל לא פירטה איך חוקים החדשים ייראו. בכל מקרה, כבר ב־2007 ספ בלאטר, נשיא פיפ"א, אמר "נעשה משהו" בקשר ל־TPO, אך שום דבר לא קרה עד השבוע האחרון.

מנדש (משמאל) עם פלקאו. אחראי ל־68% מההעברות של שלוש הקבוצות הגדולות בפורטוגל (פורטו, ספורטינג ליסבון ובנפיקה) צילום: רויטרס

"אין השפעה חיצונית"

הסבר קצר על TPO. מדובר בעניין פשוט שנהפך למורכב עם השנים: רכישת אחוזים בזכויות הכלכליות של שחקני כדורגל. כלומר, כמשקיע אני רוכש מקבוצה א' 50% משחקן כלשהו עבור 200 אלף יורו. הוא ממשיך בקבוצה, ואם התמזל מזלי, הוא מוצלח במיוחד והקבוצה שלו מקבלת עליו הצעה בשווי מיליון יורו. הוא נמכר ואני מקבל חצי מיליון יורו - תשואה נאה. העניין נפוץ בעיקר בארגנטינה, ברזיל ומדינות עניות באירופה. כך הקבוצות שלא יכולות להרשות לעצמן לרכוש שחקנים נעזרות בכספים מה־TPO כדי להתחזק בשחקנים איכותיים יותר ממה שהתנאים הטבעיים מאפשרים להן; ממש מנגנון לסגירת פערים ויצירת רווחים.

אז זהו, שלא. הבעיה מתחילה כאשר משקיע לא רוכש רק 50% משחקן ולקבוצות אין בעצם שליטה על השחקנים שלהן. לשחקנים רבים גם אין השפעה על עתידם. בענייני TPO כמעט אף פעם אין משקיע אחד - אולי יש דמות אחת שמרכזת משקיעים, אבל האינטרסים הם רבים וההשפעה על הקבוצות והשחקנים שמעורבים ב־TPO משמעותית.

התקנון של פיפ"א אוסר השפעה חיצונית במעבר שחקנים. כלומר, רק שלושה צדדים יכולים לקבוע היכן שחקן ישחק - הקבוצה המוכרת, השחקן והקבוצה הרוכשת. המשקיעים ב־TPO טוענים שהם רק "שמים את הכסף", אבל זו מחשבה נאיבית; אחרי הכל - בעל המאה וכל זה. במקרים רבים המשקיעים שולטים על הרבה יותר מ־50% משחקן. לעתים המשקיעים הם בעלים של קבוצות שרוכשות שחקנים, ולעתים השחקן לא באמת קובע את עתידו, זאת אף שכביכול הוא אמור לחתום על החוזה וכו'. לעתים הסוכן הוא גם הבעלים של השחקן וגם בעל מעורבות כבדה בקבוצות, כך שהכל בסיר גולאש אחד די מבעבע.

לזאר מרקוביץ' (משמאל). הערכות הן שמגיל 17 הוא הרוויח לפיני זהבי ומשקיעיו כ-15 מיליון יורו. כיום הוא בן 20 צילום: איי פי

"מפלצות בקרבנו"

בעקבות המעבר של מרקוס רוחו, בלם נבחרת ארגנטינה, מספורטינג ליסבון למנצ'סטר יונייטד, החל מאבק משפטי בין הקבוצה הפורטוגלית שלו ובין דויאן ספורטס (Doyen Sports), קרן שבסיסה במלטה וזהות המשקיעים והבעלים שלה חסויה, אשר החזיקה ב־75% מהזכויות הכלכליות של המגן הארגנטינאי. נשיא ספורטינג ברונו דה קרבליו טען שלא הקבוצה החליטה למכור את השחקן למנצ'סטר יונייטד ושהשחקן עצמו רצה להישאר בפורטוגל. הוא תיאר את ה־TPO כמפלצת וטען שלא ניתן לדעת מי הבעלים. "זה הפך להיות מפלצת שחיה כמעט בכל הקבוצות ומטפלת בשחקנים", הסביר. "אי אפשר לדעת מי הבעלים של השחקנים. אולי פושעים. לא ייאמן".

ניגוד האינטרסים המובנה ב־TPO הוא שהמשקיעים מרוויחים רק כאשר השחקן נמכר. כלומר, TPO נוגד את ההיגיון הספורטיבי שמוכח מחקרית וסטטיסטית: שהצלחה בספורט קבוצתי נובעת מיציבות של הסגל. כיוון שהאינטרס של בעלי המאה הוא רווח, האינטרסים הספורטיביים נהפכים למשניים.

עניין ה־TPO הובא לכותרות בשבוע שעבר בגלל סדרת כתבות של "הגרדיאן" על ז'ורג' מנדש, סוכן־על פורטוגלי ואחד מהבעלים של דויאן ספורטס. כתבות אלה חשפו שמנדש, שהעביר הקיץ שחקנים בשווי גבוה מ־210 מיליון ליש"ט ומאז 2001 אחראי ל־68% מההעברות של שלוש הקבוצות הגדולות בפורטוגל (פורטו, ספורטינג ליסבון ובנפיקה), בוחן כעת רכישות של אחוזים משחקנים נוספים ב־85 מיליון יורו. הוא מרוויח מ־TPO בהצלחה מרובה בשנים האחרונות: חמש חברות שונות שלו ושל פיטר קניון, לשעבר מנכ"ל צ'לסי (בסיס כולן בג'רזי, מאלטה ומקלטי מס אחרים), בעלות הון של יותר מ־100 מיליון ליש"ט במניות שחקנים.

מנדש, לשעבר בעלים של מועדון לילה וחבר של כדורגלנים, נעשה לאחד האנשים החזקים בעולם הכדורגל בזכות המשחק הכפול והמשולש שלו: מייצג שחקנים ובעלים שלהם בשותפות מיליארדרים ומשקיעים לא ידועים שנמצאים במחשכים. כמו כן, הוא מייעץ לקבוצות, רוכש מהן שחקנים ומביא להן משקיעים. הקשר שלו עם כמה קבוצות מצוין, ובכמה קבוצות אחרות הוא מתבסס על חשש הדדי.

במועדון של ריאל מדריד הוא כבר לא בן בית, אף שהוא הסוכן של כריסטיאנו רונלדו וחאמס רודריגס. עם זאת, הוא לגמרי חבר של כבוד במשפחת הגלייזרים, הבעלים של מנצ'סטר יונייטד, שלהם הוא מכר את בבה, שחקן פורטוגלי לא מוכר בעליל, עבור 7.5 מיליון ליש"ט חשודים. כמו כן, הוא הביא לקבוצה את אנחל די מריה ופלקאו, ואולי יביא גם את רונאלדו חזרה הביתה. מנדש, כמו הגלייזרים, מרוויח הרבה מאוד כסף מכדורגל, ולכן האינטרסים המשותפים.

זה החשש הגדול מ־TPO - שקבוצות יהפכו לכלים להשגת רווחים ולא להצלחה ספורטיבית. כמו כן, הרווחים המהירים גורמים לבעלים של קבוצות לפזול לכיוון השקעות בשחקנים, מה שמייצר ניגודי אינטרסים רבים אחרים.

זהבי (מימין) ושחר. מלבד זהבי וכמה מקורבים לעניין קשה לדעת מי הבעלים של השחקנים וכמה השפעה, אם בכלל, יש להם על הקריירה שלהם. צילום: ראובן כהן

רוכשים קטינים

כאמור, מנדש אינו היחיד בתחומו. בשנה שעברה חברת טראפיק ספורטס, שבעליה לא ידועים, רשמה תשואה של 62% על 21 שחקנים שרכשה ב־50 מיליון דולר. זו תשואה שמניות רגילות לא יכולות להניב, וזה עוד בעולם הכדורגל הנוצץ, דבר שמסביר את המשיכה של המשקיעים העולמיים. גם פיני זהבי עושה כסף לא רע בכלל במכירת אחוזים משחקנים. בניגוד למנדש, זהבי, שגם הוא נחשב לסופר־אייג'נט, די זנח את ייצוג השחקנים וכיום הוא עוסק בעיקר בעסקי ה־TPO שלו, שמניבים לו רווח לא רע בכלל בזכות קשריו הענפים בכדורגל האירופי ובשוק הרוסי.

הקיץ, לדוגמה, הרוויח זהבי לעצמו ולמשקיעיו לפחות 12.5 מיליון יורו ממכירת לזאר מרקוביץ' לליברפול. מרקוביץ' בן ה־20 נרכש ב־25 מיליון יורו מבנפיקה. על פי הערכות, זהבי ומשקיעיו היו הבעלים של לפחות 50% ממנו. לא ידוע מתי הם עשו את ההשקעה הראשונית במרקוביץ', אבל ההערכות הן שזה קרה מתישהו כששיחק בפרטיזן בלגרד בגיל 17. מאז נמכר ב־7.5 מיליון יורו לבנפיקה, ושלוש שנים לאחר מכן התשואה היתה גבוהה במיוחד והוא נמכר לליברפול; זו רכשה 100% ממנו כי TPO אינו חוקי בפרמייר ליג. אגב, מרקוביץ' הועלה לסגל הבוגרים בהיותו בן 17 על ידי אלכסנדר סטנויביץ', המאמן שהצטרף למכבי חיפה, הקבוצה שבבעלות החבר הטוב של זהבי, יעקב שחר.

הרווחים ממרקוביץ' קטנים ביחס לרווחים שגרף פיני זהבי ממכירת שחקנים למונאקו של דמיטרי ריבולובלב בעונה שעברה דרך החברות שלו,Gol Football Luxembourg ו־Mamers BV Soccer Invest Fund - כולן מבוססות במקלטי מס כאלה ואחרים. לזהבי ולמשקיעיו יש מספר רב של שחקנים כאלה, שהמשקיעים וזהבי מחכים לעשות עליהם מכה. הם משתייכים לקבוצות שלעתים משלמות להם שכר ולעתים מקבלות כסף מהמשקיעים כדי לשלם להם את שכרם. מלבד זהבי וכמה מקורבים לעניין קשה לדעת מי הבעלים של השחקנים וכמה השפעה, אם בכלל, יש להם על הקריירה שלהם.

בלאטר. כבר ב-2007 אמר שה-TPO הוא נושא שהוא יטפל בו. עברו רק שבע שנים צילום: איי אף פי

פיפ"א רגולטור. חחח

בדיוק בגלל זה נכנסת פיפ"א לתחום ה־TPO כגוף רגולטורי. החשש הוא שחלק מהמשקיעים בחברות ה־TPO הם גורמים מפוקפקים שרוצים להרוויח גם מהטיית משחקים ומשתמשים ביכולת ההשפעה שלהם במסדרונות קבוצות הכדורגל כדי להטות תוצאות משחקים. כמו כן, הסיכון להלבנת הון דרך הכדורגל רב ביותר כאשר עניין רכישות השחקנים אינו שקוף כלל. עם זאת, גם איסור של TPO לא צפוי לחסל את שוק הבשר ואת ההשפעה של משקיעים על שחקנים. המשקיעים, שבאפשרותם להישאר במחשכים, יכולים לרכוש קבוצות ולנהל את העסקים שלהם משם (הם כבר עושים את זה במקרים מסוימים - ע"ע קבוצה עם 200 אוהדים שהרוויחה 14 מיליון דולר) ; הרי אין שום איסור על קבוצה למכור זכויות כלכליות של שחקנים. אם עדיין יהיו אנשים שירצו להרוויח מזה, הם ימצאו דרך. וזה כבר עניין הרבה יותר גדול מחוק כזה או אחר. הוא נוגע לשאלה הבסיסית: האם הכדורגל הוא עסק?