גדול מדי מכדי ליפול

זמן סופרבול. מתי שהחורף מגיע לפגוש את נקודת הקיצון שלו, אבל הקור כבר לא דוקר כמו בימים הראשונים, אז באמצע־סוף נובמבר. אחרי שהבגדים הארוכים קיבלו כבר את הקפל מהמתלה, או מהכיסא שעליו הם זרוקים בסוף יום. כשהאור הכבד והמאיים של אחרי הצהרים הקצרים, כמה דקות לפני שמחשיך שעתיים מוקדם מדי, נוסך דווקא הרגשה של בית, אם התמזל מזלך, של חום. של התכנסות. כשהשפעות המעברים התכופים מקור לחום ושוב לקור, שאף פעם לא באמת נעלמות לחלוטין – השיעול, הצינון, הגרון – תפסו את מקומן ולמדו לחיות לצד גופך. כשהחלוקה החדשה והלא שוויונית בין עבודה לפנאי, לא רק בגלל הפקקים הנערמים בגשם, אלא כי מי רוצה לעשות אהבה בקור הזה או לצאת לפגוש חברים, לא מייצרת תחושה של דכדוך, אלא הופכת כל מעשה אהבה או מפגש עם חברים לניצחון ענק. אחרי שנים של צפייה בליגת הפוטבול בארה"ב אתה נזכר כמה פעמים חשבת שזה מוזר וכמה טיפשים יכולים להיות האמריקאים שקבעו עונה הפוכה כזו, שבסופה המשחק הגדול מכולם צריך להיערך מתי שהכי קר, בפאתי החורף. אבל אז כשאתה בבית חם, מכונס, אתה מגלה כמה גאונות יש בדיסוננס הזה. עוטף את מזג האוויר, את הבגדים הלא נוחים, החושך המוקדם והגרון הדואב. הנה זמן הסופרבול, ואח"כ תוך שנייה כבר בא האביב.

כתיבה על ספורט, גם באכסניה הכלכלית הזו בין הרווח הנקי לשווי השוק, היא קודם כל סוג של ניסיון בלתי נגמר לתאר אהבה. כמיהה. חלומות. תשוקה. מילים יפות עם נקודה. אף אחד לא באמת צריך לדעת משהו על ספורט. זה לא יצמצם לכם את דמי הניהול בפנסיה, יעזור לכם עם המשכנתה, יביא לשיפור חינוך ילדכם. אבל אם נעצרתם כבר פה, אולי תצליחו לחוות משהו ממה ש־300 מיליון אמריקאים ועוד כמה עשרות מיליונים בעולם חווים כל סוף חורף בחצי הכדור המערבי. אח"כ נראה אתכם מתעוררים הלילה בשתיים לראות את המשחק.

פוטבול. למה דווקא הפוטבול? לשאלה הזו אין תשובה אחת. יש הרבה צילום: רויטרס

NFLove

את האהבה הזו האמריקאים מגלים מחדש כל שנה, בין ספטמבר לפברואר, כבר יותר מ־30 שנה. אז ב־1985 הראה סקר של חברת המחקר הגדולה 'האריס פול' שפוטבול הפך להיות הספורט הפופולרי בארה"ב, עם 24%, לעומת 23% לבייסבול. ב־2014 הפער כבר בלתי ניתן לערעור. 35% הצביעו פוטבול. במקום השני עדיין הבייסבול אבל עם 14% בלבד. מקום שלישי? פוטבול קולג'ים. עונת ה־NFL האחרונה, זו שתסתיים הלילה במשחק הסופרבול ה־48 בהיסטוריה בין דנבר ברונקוס לסיאטל סיהוקס, הייתה אחראית ל־30 מתוך 31 משדרי הטלוויזיה הכי נצפים על פי מדד נילסן. ההערכה כרגע היא שהמשחק הלילה ישבור את השיא, ויעקוף את ה־111.3 מיליון איש שצפו יחד בסופרבול של 2012.

אי אפשר לדבר על סופרבול בלי לשפוך את הנתונים האלה, שקופצים כל שנה מכל הכותרות בכל אתר ואתר. הם חלק שמקיים את מעגל הפופולריות של הפוטבול. האמריקאים צמאים למשהו משותף. לזיכרון שיקים אתוס מתפרק. לגאווה אובדת, למקום הראשון הנדחק שלהם. לדעת שכשאתה מדליק טלוויזיה וצופה בג'וני קרסון, או באני אוהב את לוסי, מדינה שלמה עושה כמוך. מה נותר? למי יש כוח לעוד גמר של תכנית ריאליטי. קרבות באפגניסטן. כלכלה מקרטעת. הנה משהו שורשי, מאחד. משהו לדבר עליו. כולם רוצים להיות שותפים לשיחה ליד מתקן המים. בכל כתבה על סופרבול אפשר למצוא את המילה הזו. The watercooler. מקווה המים. המקום שהכי כדאי להיות בו.

למה דווקא הפוטבול? לשאלה הזו אין תשובה אחת. יש הרבה, כולן מרתקות. אחת גורסת שפוטבול הוא המשחק הלאומני מכולם. האמריקאים נורא אוהבים להאמין שהם טובים יותר מהעולם וגם יוצאי דופן. הנה משחק אמריקאי, מוחזק, מנוהל ומאויש כמעט לחלוטין על ידי אמריקאים. אף הון זר או גל הגירה לא הצליח לגעת בענף הזה, שכמעט לא משוחק מחוץ לארה"ב. שלא כמו הכדורסל או הבייסבול, הנה הפוטבול כשיר הלל לפרוטקציוניזם ישן וטוב. התוצרת המקומית מוגנת היטב.

תשובה נוספת – הפוטבול מצטלם נהדר. או יותר נכון, הוא משחק שבנוי בצורה נהדרת לצפייה. נשמע מוזר? תחשבו על זה. מהלך ועצירה. מהלך ועצירה. זמן לדיבורים. זמן לניתוחים, לתגובות. קצב המשחק מאפשר לקהל להיות מעורב בו יותר מבכל משחק אחר. והאפשרויות והאסטרטגיות הבלתי נגמרות רק מפרות את הדיבורים והניתוחים, שגם ככה הם חלקם של כל אוהד־צופה שהופך מאמן בשנייה. בכדורסל או בהוקי הקצב מהיר מדי בשביל להתעכב על כל מערך והחלטה, אי אפשר לראות ככה משחק. בבייסבול האסטרטגיה לא תופסת מקום בכל הגשה ומהלך.

תשובה אחרת, קצת פחות פופולרית, אומרת שלמרות התרבות הנשים ביציעים בשנים האחרונות זהו המשחק הגברי האחרון. מועדון טסטוסטורון. אולי בגלל זה קבוצות קולג'ים מחזיקות ברוסטר שלהן מעל 80 שחקנים (בקבוצה מקצוענית יש 53), נותנות הזדמנות להמון בנים להיות חלק מאחווה גברית, שכנראה לא יחוו שוב בהמשך חייהם.

והתשובה שמתחברת גם לאירוע המסכם של העונה – הסופרבול, שמהווה חלק גדול מהקסם, היא גם הפשוטה מכולן – זהו הענף היחיד בארה"ב בו עונה שלמה מתנקזת לשעה נטו של משחק (שעם הפרסומות ושירת ההמנון בפתיחה ומופע החימום במחצית הופכות לחמש שעות ויותר). משחק אחד. אין סדרה, בלי הטוב מ־7. אין אפשרות לתקן, מי שמצמץ הפסיד.

גביע לומברדי מקרח בניו יורק. זמן שידור של 30 שניות למשחק הקרוב במחיר ממוצע של 4 מיליון דולר. בסך הכל יהיו במהלך המשחק 32 דקות וחצי של פרסומות צילום: איי פי

מתחיל לא להשתלם?

חוקי המשיכה האלו מקיימים יחד כלכלת סופרבול אדירה, שהשנה, קצת במפתיע, הורידה רגל מהגז. רשת פוקס, לה הזכויות לשידור המשחק השנה, מכרה השנה ל־43 מפרסמים, הגופים הגדולים ביותר בעולם, זמן שידור של 30 שניות למשחק הקרוב במחיר ממוצע של 4 מיליון דולר. בסך הכל יהיו במהלך המשחק 32 דקות וחצי של פרסומות.

מחקר מצא שהמחיר הממוצע של פרסומת־פר־צופה ירד במהלך השנים וממשיך לרדת, בגלל ששיעור העלייה במספר הצופים גבוה משיעור העלייה במחיר שגובות הרשתות על פרסומת. זה גם אולי מה שגרם לפוקס לא לעלות מרף 4 מיליון הדולר שגבתה בשנה שעברה CBS על פרסום בסופרבול.

גם היסטריית מחירי הכרטיסים למשחק נבלמה. אחרי שהסתיימו משחקי הגמר האזוריים, כרטיס לסופרבול עלה בממוצע 3,450 דולר. בשבוע האחרון כבר היה ניתן להשיג כרטיסים במחיר ממוצע של 2,050 דולר, צניחה של 40%. כרגע מסתמן שבסופו של דבר זה יהיה הסופרבול ה'זול' ביותר מאז 2002, לפחות בשוק הכרטיסים המשני. הניתוח לירידה במחירים מתחיל במזג האוויר הקר שצפוי באיצטדיון המטלייף הפתוח בניו ג'רזי, בעלות ההגעה מערים מרוחקות יחסית כמו סיאטל ודנבר ועלות השהייה בניו יורק היקרה ועד העצמת חוויית הצפייה הביתית, עם איכות שידור ופרשנות עד לאפשרויות צפייה חדשניות שבאמת מייתרות את היציאה מהבית לרבים. אבל אין מה לדאוג, כל 82,566 המקומות באצטדיון יהיו תפוסים. עוד בלימה קטנה בכלכלת הסופרבול אפשר לראות בהערכה ששיא ההימורים בווגאס על המשחק, שעומד על 99 מיליון דולר בשנה שעברה, לא הולך להישבר. בין היתר בגלל העובדה שאין אנדרדוג ברורה הפעם, ואין יחס מפתה.

סופרבול 48. השנה בניו יורק - "500 מיליון דולר? תנסו להזיז את הנקודה העשרונית שמאלה. אני חושב שאם הסופרבול יביא עוד 50 מיליון דולר לכלכלה בניו יורק ובניו ג'רזי זה יהיה מספר נחמד צילום: רויטרס

קצת הגזמנו?

הקיפאון במחיר הפרסומות, והירידה במחירי הכרטיסים וההימורים סביב המשחק, שפכו אור על עוד ריב מסקרן שנוצר סביב מספרי כלכלת הסופרבול. גורמים רשמיים בהנהלת ה־NFL סיפרו כי הם מצפים שהמשחק יביא צמיחה של כחצי מיליארד דולר בניו יורק ובניו ג'רזי. מומחים רבים חושבים שמדובר בעוד תרגיל של מכונת יחסי הציבור המשומנת של הליגה, מכונה שעוזרת להביא הכנסות של 9 מיליארד דולר בשנה. רוברט באדה, פרופסור בקולג' לייק פורסט שבאילינוי, ממש כעס על הנבואה הזו: "500 מיליון דולר? תנסו להזיז את הנקודה העשרונית שמאלה. אני חושב שאם הסופרבול יביא עוד 50 מיליון דולר לכלכלה בניו יורק ובניו ג'רזי זה יהיה מספר נחמד". העניין הוא שב־NFL לא חשפו מעולם את המספרים האלו, גם לא לגבי משחקי סופרבול קודמים, כך שזה נותר ויכוח של כלכלנים מטעם. על פניו נראה קצת מופרך שאוהדי פוטבול פנאטיים של סיאטל יבקרו קודם למשחק במופע בברודוויי, אם הם בכלל ישכילו להוציא את האף מהמלון.

פיט קארול. יצחק אחרון? צילום: אם סי טי

קריר. יהיה בסדר

מזג האוויר שישרור במשחק באמת תופס כמעט כל כותרת שנייה. זו תהיה הפעם הראשונה אי פעם שהסופרבול ישוחק באיצטדיון פתוח, באזור קר, כשהטמפרטורות צפויות לעמוד באזור ה־2–3 מעלות, עם סיכוי לגשם ואפילו לשלג. הסופרבול האחרון ששוחק במזג אוויר כזה היה ב־1972. הביקורות עדיין נשמעות, בערך מאז שהוכרז איפה יתקיים המשחק, לפני כמעט ארבע שנים. מעבר לטענות על בריאות שחקנים, ונוחות הקהל ובטיחות ההגעה למקום, הדעה הרווחת היא שמשחק כזה פשוט לא יכול להיות מושפע ממזג אוויר. המצדדים אומרים בדיוק את ההפך. אם כבר משחק שיושפע ממזג האוויר, שזה יהיה הסופרבול. משחק של גברים צריך להיות משוחק בכל מזג אוויר, ושיפה שמשחק כה לא צפוי יילך עם מזג אוויר לא צפוי. מה צופה העתיד לפוטבול? רק דברים טובים. למרות הפגיעות הקטנות בכנף שתוארו כאן הצמיחה הזו לא תעצור. לא ביקורת על האלימות במשחק או תביעות של אלפי שחקני עבר שנפגעו. הקומישינר של הליגה רוג'ר גודל הצהיר שהוא רוצה להכפיל את ההכנסות של הליגה תוך 15 שנים. לסכום מטורף של יותר מ־16 מיליארד דולר בשנה. התוכניות רבות ומגוונות, רק תחשבו על מיליארדים של סינים שעוד אפשר לחבר למשחק הזה - "בייג'ין, הנה באים סנט לואיס ראמס למשחק ראווה!". הטכנולוגיה המשתכללת, הרייטינג הגואה, הספונסרים שמזנקים על כל ספוט פנוי ימשיכו לחכך ידיים ולהביט באמריקאים מתקבצים סביב מתקן המים, מדסקסים ריצה של מארשון לינץ' או עוד מסירה של פייטון מאנינג. אמריקה התאגידית לא הולכת לשום מקום.