למה שמישהו ירצה להיות בעלים של 5 קבוצות?

בשנות התשעים המאוחרים התחילו גורמים רבים להיכנס כמשקיעים בכדורגל הבינלאומי. חברת הבידור ENIC החלה לרכוש מניות במועדוני כדורגל בכל רחבי אירופה והיתה בעלים של 29.9% מטוטנהאם, 25.1% מגלזגו ריינג'רס, 96.7% מסלביה פראג, 47% מ־AEK אתונה, 99.9% מויצ'נזה קאלצ'יו ו־50% מ־FC באזל. בעונת 1997/98 החברה היתה צריכה לבטל את השתתפות AEK בגביע אופ"א בגלל שסלביה פראג גם כן עלתה לתחרות של אופ"א.

ב־2002 אופ"א, הרגולטורית הראשית של הכדורגל באירופה, דיברה על עניין הבעלות הצולבת במועדונים. מריו מונטי, קומישינר התחרויות של אופ"א דאז, אמר שהאפשרות ששני מועדונים עם אותו בעלים ישחקו בטורניר של אופ"א יפגע באמינות הטורניר. "הכוונה העיקרית של החוק של אופ"א שאוסר בעלות צולבת היא האפשרות שבעלים אחד של שני מועדונים יכול 'לסדר' את תוצאת המשחק בין שניהם" אמר מונטי. אלו נקודות נכונות אבל הרגולציה לא ממש עזרה לבעיה. רק ב־2007 החליטה ENIC להמשיך לרכוש מניות בטוטנהאם ולכן מכרה את המניות שלה בשאר הקבוצות כדי לממן את המהלך הזה.

מיצ'י. להעביר שחקנים בזול צילום: איי אף פי

הבעלים של לוזון ועוד

בעיית הבעלות הצולבת עדיין כאן. רולנד דושאטלה, הבעלים החדש של צ'רלטון את'לטיק, מחזיק בבעלות או בנתח מהבעלות בחמש קבוצות כדורגל נוספות. סטנדרד ליאז' הבלגית, שם מינה את גיא לוזון למאמן. בבלגיה הוא גם בעלים של FC בריסל ו־AFC טוביז (דרך בנו). הוא גם בעלים של אויפשט FC ההונגרית וקרל זייס ינה הגרמנית. לאחרונה רכש גם את AD אלקורקון מליגת המשנה הספרדית. משפחת פוצו היא בעלים של ווטפורד האנגלית, אודינזה האיטלקית וגרנדה הספרדית. חברת רד בול היא בעלים של קבוצת הכדורגל רד בול סלצבורג האוסטרית, RB לייפצג הגרמנית ועוד קבוצות בדרום אמריקה, אפריקה וצפון אמריקה. כעת ברד בול מחפשים לרכוש קבוצה באנגליה. וינסנט טאן, הבעלים המושמץ של קארדיף סיטי, רכש לאחרונה את FC סרייבו. בתחומים טיפה יותר אפורים, אז ויטסה ההולנדית היא בבעלות אלכסנדר צ'יגירנסקי, חבר ושותף של רומן אברמוביץ'. צ'לסי השאילה יותר מחצי הרכב לקבוצה.

אז מה המוטיבציה "הכשרה" להיות בעלים של כמה קבוצות? "אנחנו רוצים ששחקנים מסרייבו יקבלו הזדמנות לשחק בקארדיף סיטי מהפרמיירליג", אמר טאן לעיתון הבוסני Dnevni Avaz. "אנחנו רוצים לבנות אקדמית כדורגל שתמשוך את הכישורונות מכל בוסניה והרצגובניה לסרייבו. נציע להם תנאים מצוינים ואימונים שיאפשרו להם לשחק באחת מהליגות הטובות בעולם".

אוקיי, זה נשמע טוב, אבל מה באמת המניע מאחורי מודל רב קבוצתי?

קודם כל, מדובר על מאגר רחב יותר של שחקנים - שתחילה יכול לעזור למועדון אחד ואחר כך לשניים או שלושה. זה תלוי. בתור בעלים של 3 מועדונים אתה יכול להחתים הרבה יותר שחקנים - ואז לסייע למועדון הרצוי להגיע למטרות שלו (סטטיסטית, הגיוני יותר שתקבל יותר שחקנים טובים אם אתה מחתים 30 שחקנים במקום 10). למשל, משפחת פוצו יכולה להחתים שחקנים עבור אודינזה וגרנדה ולהעביר אותם בהשאלה או בהעברות חופשיות לווטפורד. זה יעניק לווטפורד דרך זולה להגיע לפרמיירליג, שם היא תוכל להעביר לקבוצת פוצו מזומנים רבים מהסכמי השידור הגדולים של הליגה האנגלית הבכירה. אלו סכומים שאודינזה לא יכולה להרוויח באיטליה או גרנדה בספרד.

עלויות יכולות לרדת גם. רשת סקאוטינג אחת זולה יותר מ־3 ואם אתה מנהל פרויקט מרכזי אחד של מכירת כרטיסים/מרצ'נדייז לכל הקבוצות שלך, אז אתה חוסך בהוצאות. האפשרות להוציא יותר מנותני חסות גם כן גדלה אם אתה מנהל משא ומתן עבור מספר קבוצות ולא קבוצה אחת.

וינסנט טאן, הבעלים של קארדיף. מה לו ולבוסניה? צילום: אימג'בנק, Gettyimages

פגיעה בזכויות הצרכן

עם זאת, סוג כזה של מודל יוצר הרבה בעיות משפטיות וניגוד אינטרסים בתוך הקבוצה. בולט במיוחד העובדה שאם שתי קבוצות תחת אותה בעלות יעלו לתחרות של אופ"א - אז אחת תצטרך לעוף מהתחרות. אז יש כאן אינטרס מאוד ברור עבור הבעלים לשמר מועדון אחד כבכיר ואת השאר להשאיר כ"קבוצות אחיות".

ניגוד האינטרסים לא נוצר רק בגלל תחרויות של אופ"א. מודל הבעלות הרב קבוצתי יכול להוביל לפגיעה קשה באוהדי הקבוצות - בזכויות שלהם כלקוחות וכאוהדי כדורגל.

למשל, אם שתי קבוצות בבעלות X: אחת בליגת האנגלית השנייה ויש לה עונה טובה עד כדי כך שהיא מועמדת לעלייה לפרמיירליג. הקבוצה השנייה בבלגיה והיא חווה עונה בינונית ואיבדה כל צ'אנס ריאלי לזכייה בתואר. כאן לבעלים X יש מוטיבציה ברורה לפגוע בקבוצה הבלגית על ידי העברת השחקנים הטובים ביותר שלה לקבוצה שלו באנגליה.

הסובלים העיקריים יהיו האוהדים הבלגים, ששילמו כסף על מנויים ואז באמצע העונה רואים את השחקנים הטובים ביותר שלהם עוזבים את הקבוצה. יש לאוהדים האלה את הזכות לראות את הקבוצה שלהם עושה את המיטב כדי לנצח כל משחק - הם שילמו עבור הזכות הזאת.

אגב, בעבר גם בישראל היה את הבעיה הזו. ארקדי גאידמק היה בעלים של בית"ר ירושלים וגם של פורטסמות' האנגלית (דרך בנו, סשה). שני המועדונים קרסו. דניאל יאמר היה הבעלים של מכבי נתניה ומועדון הכדורגל הסלובקי, סנץ. הוא גם רצה לרכוש מניות מאיינטרכט פרנקפורט. מיטשל גולדהאר, הבעלים של מכבי תל אביב, שוקל כיום רכישת מועדון אירופי או קבוצת בליגות הנמוכות כדי שתהיה "קבוצת בת".

מודל הבעלות הצולבת יכול להיות מודל עסקי לגיטימי. עם זאת, הוא יכול להיות הוגן רק אם אופ"א תכריח בעלי קבוצות למכור מניות לאוהדי הקבוצה - ושהם יתפקדו כמגנים האמיתיים של המועדון שלהם.