המטרה: עוד ווילשרים

פטריק ברקלי, אחד מכתבי הכדורגל הבכירים באנגליה, כתב לפני משחק הידידות הקרב בין נבחרת אנגליה לנבחרת סקוטלנד את מה שאף אנגלי לא כתב 150 שנה: "הסקוטים הם אלו שהמציאו את הכדורגל". "בלי ההתערבות המתורבתת שלהם, הספורט שאנגליה 'נתנה לעולם' היה פשוט עוד סוג של רוגבי", כתב ברקלי, שמסביר כי החוקים הראשונים של ההתאחדות לכדורגל האנגלית אפשרו לרוץ עם הכדור יחד, ושחקני הגנה יכלו לדחוף, לבעוט ולהפיל שחקן בעזרת הכדור. הגורמים המרדניים יותר דרשו משחק יותר מעודן ללא הבעיטות בשחקנים, משיכות ומכות — וזה יצר ויכוח שהוביל ליצירת הרוגבי יוניון.

"סוגי הכדורגל" נחלקו לשניים — כדורגל שמשחקים רק באמצעות הרגליים וכדורגל שמשחקים גם באמצעות הידיים. הכדורגל האנגלי הראשוני התבסס בעיקר על בעיטות למעלה וכישורי "כדרור" של שחקנים. המשחקים הראשונים של הכדורגל נראו כמו משחקים של ילדים בני 3 — כולם רודפים אחרי שחקן אחד שמכדרר. עם זאת, ב־1867 — ארבע שנים אחרי הקמת ההתאחדות לכדורגל האנגלית — סקוטים בקווינס פארק שבגלזגו קיבלו את חוקי ההתאחדות האנגלית והבינו שמותר למסור לצדדים, קדימה וגם אחורה. כך הומצא משחק המסירות הסקוטי. הסקוטים, מאחר שהיו קטנים יותר ואתלטים פחות מהיריבים האנגלים, אימצו את הענף הזה של הכדורגל, ו"משחק הקומבינציות" הסקוטי הוא בעצם הכדורגל שאנחנו מכירים היום, שאחרי עשרות מחזורי אבולוציה התפתח ל"ז'וגו בוניטו" "טוטאל פוטבול", "טיקי טאקה" וכו'.

נבחרת אנגליה. ווילשר הכי נמוך אבל לפי סטיבן ג'רארד (מימין) "יהיה קפטן נבחרת אנגליה" צילום: רויטרס

משחק של כוח. עדיין

עם זאת, האנגלים מעולם לא התחברו למשחק המסירות הזה. עמוק בתוך הדנ"א שלהם הכדורגל הוא משחק של כוח ולא מוח. משחק שבו אנשים יצירתיים שחושבים אחרת, כמו ג'ימי הוגאן (שהביא את הכדורגל לגרמניה, אוסטריה והונגריה) — מצאו עצמם מחוץ לכדורגל האנגלי. במשך שנים ההתאחדות האנגלית המליצה למנוע משחקנים את הכדור כדי ש"יפתחו רעב לכדור", ושחקנים יצירתיים מצאו עצמם מוכים על המגרש ובעלי תדמית של "לא יעילים", "פרועים" ו"לא גברים". כמו נבואה שמגשימה עצמה, גאוני כדורגל כגון ג'ורג' בסט, צ'ארלי ג'ורג', פול גאסקוין ואחרים הידרדרו לחיים לא אחראיים ופרועים, התמכרו לאלכוהול וסבלו מכדורגל שדוחה אותם אחרי פרישתם.

בשורשי הכדורגל של אנגליה גם כן הרגישו את הקיבעון הבריטי לכדורגל "גברי" של בעיטות ארוכות, מהירות ועוצמה. ילדים מתחילים לשחק 11 על 11 מגיל צעיר במשחקים שנראים יותר כמו קרוס־קאנטרי במקום כדורגל. "כשאתה בפארק ועושה משהו יפה כמו להקפיץ מעל שחקן, לאף אחד לא אכפת", אומר גלן מקרתי, שחקן חובבן ניו זילנדי שגדל בגרמניה וכיום חי באנגליה. "אבל אם אתה עושה תאקל שמוציא את הכדור מחוץ למשחק, השחקנים מוחאים לך כפיים".

עם התפתחות הכדורגל והפיכתו למשחק פחות אגרסיבי ויותר מבוסס קואורדינציה וטכניקה, האנגלים מצאו עצמם מפגרים יותר ויותר מאחורי מדינות כדורגל מפותחות יותר. לא רק ברמת הנבחרות (לנבחרות האנגליות הצעירות היה קיץ נוראי שבו ניצחו רק משחק אחד), גם הליגה הבכירה שלהם הפכה לחלון ראווה לגיוס כישרונות מחו"ל ולא לטיפוח ילדים מקומיים. 62% מהשחקנים בפרמיירליג הם לא אנגלים, בעוד בגרמניה שיעור הזרים בבונדסליגה עומד רק על 49.5%, באיטליה על 44.7% ובספרד על 37.5%. רק 189 שחקנים אנגלים שיחקו בפרמיירליג ורק 88 שיחקו ביותר מחצי מהמשחקים של הקבוצות שלהם. זה ביחס ל־332 שחקנים ספרדים בלה ליגה, 320 צרפתים בליג 1, 269 בסריה A ו־224 בבונדסליגה (ושם יש רק 18 קבוצות). אז נכון, מדי פעם מופיע פול סקולס כזה - אבל הוא יוצא מן הכלל.

ג'ק ווילשר. מזכיר יותר את צ'אבי או אינייסטה משאר את סטיבן ג'רארד או פרנק למפארד צילום: אי פי איי

משקיעים המון אבל...

מועדונים אולי משקיעים המון באקדמיות שלהם, אבל הזמן הממוצע של מנג'ר בקבוצה עומד על 18 חודשים, וללא מנהלים מקצועיים דומיננטיים החשיבה לטווח הארוך לא קיימת בקבוצות הפרמיירליג. כך יוצא שבוגרי האקדמיות, ש־85% מהם אנגלים, כמעט לא מקבלים צ'אנסים.

צ'לסי, למשל, משקיעה כ־10 מיליון ליש"ט בשנה באקדמיה, אבל ללא מערכת חינוך ברמת השטח (הפרמיירליג בקושי משקיעה ב"שורשי הכדורגל") וללא מדיניות נוער ברורה (אפילו "שחקן הבית" ג'ון טרי גדל בווסטהאם עד גיל 15) — צ'לסי לא מסתמכת על שחקני בית.

ואולם, נראה כי הכדורגל האנגלי בעיצומו של הליך הצטרפות ל"טרנדים" שהתחילו לפני 146 שנה, ואולי בסוף ההליך הזה האנגלים יצטרפו לאומות הכדורגל המתפתחות כמובילי דרך מקצועית. במובן הזה עונת 2013/14 של הפרמיירליג היא שנת מבחן לתחילת הדרך האנגלית החדשה.

ההתאחדות לכדורגל האנגלית, בראשות המנהל המקצועי דן אנסוורת' (לשעבר בווסט ברומיץ') וגד רודי, האחראי על פיתוח הנוער בפרמיירליג — התחילו לעבוד יחדיו כדי לבנות תוכנית ארוכת טווח לשיפור הכדורגלן האנגלי. המטרה היא לייצר "עוד ג'ק ווילשרים".

ג'ק ווילשר הוא שחקן שגדל בארסנל מגיל 11, ובדו"ח הסקאוט הראשוני עליו היה כתוב "הוא בן 8 אבל משחק כמו בן 28". מדובר בשחקן חכם וזריז שמזכיר פליימייקרים ספרדים כמו צ'אבי או אנדרס אינייסטה. בניגוד לשחקנים אנגלים אחרים, הוא בנוי כדי להחזיק בכדור ולעשות את ההחלטה הלא ספקטקולרית אבל הנכונה. אין הרבה כמוהו באנגליה כי במשך שנים נחשבו לשחקני מותרות. "אם אנחנו רוצים לייצר עוד ווילשרים כאלה, אנחנו צריכים תרבות שמחבקת את חופש הביטוי ומאפשרת לשחקנים לקבל החלטות בעצמם", אמר רודי ל"דיילי טלגרף". "כדי שזה ישתנה, כל המשחק צריך להשתנות. מגיל 5. אם מגיל צעיר מאוד הילדים ילמדו איך לשנות כיוון, למסור ולחשוב — אנחנו נגדל עוד ווילשרים". כרגע על פי רודי, "את מספרי 10 שלנו אנחנו מביאים מחוץ לאנגליה — אנחנו צריכים לוודא שיותר שחקנים כאלו הם אנגלים — ואנחנו מנסים לשפר את המצב הזה דרך ה־EPPP".

אנדי מארי. הבריטים הוכיחו שהם מוצלחים בענפי ספורט אחרים צילום: איי אף פי

אימפריה בהתהוות?

ה־EPPP היא Elite Player Performance Plan שמטרתה לשפר את הסטנדרטים של אקדמיות הכדורגל המקצועיות בכל 72 המועדונים באנגליה. ההתאחדות, הרבה בזכות "בית הנבחרות החדש שלה" בסנט ג'ורג' פארק — גם כן מוסיפה עוד מאמני כישורים ומאמני ילדים שיציפו את שורשי המשחק. כיום, למרות הכסף הענק במשחק האנגלי, מאמני נערים מקבלים סכומים עלובים מקבוצות מקצועניות (חלקם פחות מ־15 אלף ליש"ט בשנה — מה שחלק משחקני הפרמיירליג מרוויחים ביום). יש סקאוטים שכל מה שהם מקבלים הם 4 פני לכל מייל שהם נוהגים כדי להגיע ולראות שחקן כישרוני צעיר בעיירה נידחת.

כאמור, ישנן אקדמיות מצוינות באנגליה כמו זו של ארסנל, מנצ'סטר יונייטד או אפילו ווטפורד, ברנטנפורד וסאות'המפטון — אבל רוב גדול של המועדונים לא בעל מדיניות נוער. כמו כן, נגד הליכי המודרניזציה ישנם קולות שטוענים כי "אנגליה צריכה לשמור על הזהות של המשחק שלה" ו"טיקי טאקה זה של ספרדים". ואולם, הגרמנים הצליחו לשמור על כדורגל מהיר ועוצמתי — גם עם טכניקה גבוהה ושחקנים יצירתיים כמעט בכל עמדה.

הבריטים הוכיחו שהם עדיין אימפריית ספורט. עם ההצלחה המסיבית באולימפיאדה והעלייה לטופ של עולם האופניים העולמי, כמו גם ההצלחות של אנדי מארי — אין שום סיבה שהבריטים לא יתחילו לייצר שחקני כדורגל ברמה הכי גבוהה. זה רק עניין של אסטרטגיה. הבעיה היא שכרגע בפרמיירליג אכפת יותר מהכסף שהכדורגל מייצר ופחות מהכדורגל עצמו.