האם הסכם השידורים הקולקטיבי באיטליה לא הוגן?
הליגה האיטלקית מצליחה להשתקם כלכלית, אבל על פי הסימנים המוקדמים נראה כי יפתחו פערים בלתי ניתנים לגישור בין הקבוצות הגדולות לקבוצות הבינוניות והקטנות
עם זאת, הסכם הטלוויזיה של הסריה A אינו בדיוק שוויוני. יש אומרים שהוא אף מגבש ושומר על הסטטוס קוו – ומאפשר לקבוצות הגדולות להישאר גדולות מבלי להתמודד עם אתגרים קשים מדי.
חלוקת ההכסף מהטלוויזיה בסריה A נראית כך: 40% מהסכום הכולל מתחלק כתשלום קבוע ושווה לכל קבוצה (17.8 מיליון יורו לכל קבוצה). 25% מהסכום שמגיע לכל קבוצה נובע ממספר האוהדים שיש לה; 5% ממספר התושבים בעיר של הקבוצה; 5% על פי ההישגים של השנה שעברה; 15% על פי ההישגים בחמש העונות שלפני ו-10% על פי הישגיה ההיסטוריים של כל קבוצה.
- יובנטוס תשקיע 350 מיליון יורו בסביבות האצטדיון שלה
- איטליה: הגדולות משלמות פחות לשחקנים
- שיפור במצבו הפיננסי של הכדורגל האיטלקי
שחקני נאפולי חוגגים מול המצלמות. בטווח הארוך יפגעו מחלוקת זכויות השידור? צילום: איי אף פי קצת הסברים. לא ממש ברור באיטליה איך חישבו את ה-25% שמגיעים ממספר האוהדים שיש לכל קבוצה. יש כאלו שמתארים זאת כ"סוד השמור ביותר בדמוקרטיה האיטלקית". שלוש חברות סקרים בדקו מי הקבוצה האהודה ביותר באיטליה (על פי המחקרים 37.6 מיליון איטלקים אוהבים כדורגל – מאוכלוסייה של 60.6 מיליון). מספר האוהדים קריטי להכנסה. יובנטוס, הקבוצה האהודה ביותר, מקבלת 52 מיליון יורו רק בגלל הנתון הזה בעוד שסיינה מקבלת רק 1.4 מיליון יורו.
קריטריון מספר התושבים הוא רק 5% אבל גם כן מסייע לקבוצות מהערים הגדולות ופוגע בקבוצות הפריפריה. ה-15% מחמש העונות האחרונות מעניקים יתרון לקבוצות הגדולות וכך גם קריטריון האלמנט ההיסטורי.
כך יוצא שיובנטוס קיבלה השנה 97.3 מיליון יורו מדמי זכויות השידור ופסקארה הקטנה רק 19.8 מיליון יורו. אינטר ומילאן קיבלו כל אחת 82 מיליון יורו בעוד רומא ונאפולי קיבלו כ-61 מיליון יורו כל אחת ולאציו פחות מ-50 מיליון יורו. פיורנטינה קיבלה כ-42 מיליון יורו אבל כל שאר הקבוצות קיבלו פחות מ-40 מיליון יורו.
890 מיליון יורו חולקו בין 20 הקבוצות אבל 40% חולקו באופן שיוויוני ו-60% חולקו בצורה המטיבה עם הקבוצות הגדולות. קבוצות עם קהל גדול יקבלו יותר כסף, מה שיאפשר להן להיות יותר טובות ולהביא עוד קהל. וזה כנראה הופך לבלתי אפשרי לפרוץ את הסטטוס קוו עבור קבוצות קטנות או אפילו בינוניות.
קשה לראות את פיורנטינה, אודינזה או אפילו את לאציו מצליחות להתחרות על בסיס קבוע עם יובנטוס, מילאן או אינטר. נאפולי ורומא הן כנראה היחידות שיכולות להוות אתגר לשלוש הגדולות בטווח הארוך, אבל גם זה בערבון מוגבל מאחר שמבחינה היסטורית (10% מההכנסות מהטלוויזיה) הן לא מוצלחות כמו אינטר, מילאן ויובנטוס ומבחינת אוהדים הן עדיין לא זוכות לאותם סכומים של שתי המילאנזיות והקבוצה מטורינו. נאפולי, למשל, הכניסה 22 מיליון יורו בזכות האוהדים שלה ורומא 16.7. יובנטוס, מילאן ואינטר הכניסו בסביבות ה-40 מיליון יורו ואף יותר.
לשם השוואה, יובנטוס הכניסה 8.45 מיליון יורו מהעובדה שהיא הקבוצה הגדולה בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי. אודינזה, שמצליחה בשנים האחרונות לבנות קבוצות איכותיות ולהתחרות על מקום באירופה, מקבלת בגלל ההישגים ההיסטוריים הדלים שלה רק 2.7 מיליון יורו. יובנטוס הכניסה יותר מ-52 מיליון יורו מכך שיש לה הכי הרבה אוהדים בעוד שנאפולי קיבלה רק 22.5 מיליון יורו. אודינזה פחות מ-4 מיליון יורו.
אינטר נגד יובנטוס. מקבלות את רוב הכסף צילום: איי אף פי
מעניין להשוות את המודל האיטלקי לחלוקת כספים מהסכמים טלוויזיוניים למודל האנגלי. למרות שהסריה A מכניסה 22% פחות מהפרמיירליג מזכויות שידור – יובנטוס הכניסה 22 מיליון ליש"ט יותר ממנצ'סטר סיטי – הקבוצה האנגלית שהכניסה הכי הרבה מזכויות שידור בעונה שעברה (60.7 מיליון ליש"ט). מילאן, שסיימה במקום השני בטבלת הכנסות הטלוויזיה, הכניסה 10 מיליון ליש"ט יותר משני המועדונים המנצ'סטרים. אינטר, השלישית בטבלה, הכניסה 70 מיליון ליש"ט מזכויות שידור - שזה יותר ממנצ'סטר סיטי, מנצ'סטר יונייטד וטוטנהאם - שלושת הראשונות בטבלת ההכנסות הטלוויזיוניות באנגליה.
מקומות 3 עד 6 באיטליה ואנגליה מרוויחים בערך את אותם סכומים (40-56 מיליון ליש"ט). אבל מהמקום השביעי ומטה – נפתח הפער הגדול. וולבס, שסיימה במקום האחרון בעונה שעברה, הכניסה פי 2 יותר מאשר הקבוצה האחרונה בטבלה האיטלקית. כחצי מהקבוצות האיטלקיות הכניסו כל אחת כ-17 מיליון ליש"ט פחות מהקבוצות האנגליות שסיימו במקום השישי ומטה.
השורה התחתונה היא שהפרמיירליג היא שיוויונית הרבה יותר. ההבדל בין הקבוצה שזכתה באליפות וקיבלה את הסכום הגבוה ביותר מבין קבוצות הליגה לבין הקבוצה במקום האחרון עומד על 21 מיליון ליש"ט בלבד. כלומר, מנצ'סטר סיטי הכניסה רק פי 1.5 מוולבס.
הסיבה לכך היא דרך חלוקת הכספים. הפרמיירליג מחלקת את רוב הסכום שווה בשווה. 13.8 מיליון ליש"ט לכל קבוצה מהסכמי זכויות השידור המקומי ו-18.8 מיליון ליש"ט מהסכמי זכויות השידור – מתוך 969 מיליון ליש"ט שחולקו בין קבוצות הליגה – 652 מיליון ליש"ט חולקו שווה בשווה בין קבוצות הליגה. זה יותר מ-67% מהסכום.
הסכומים האחרים מחולקים על פי ההישגים בליגה בשנה שחלפה וכמה פעמים הופיעה קבוצה מסוימת בשידורים ישירים (לא כל המשחקים משודרים) - מה שבאופן טבעי נותן יתרון יחסי לקבוצות הגדולות.
באיטליה, אלמנט האוהדים מאוד חשוב לקבוצות והוא נושא לדיונים רציניים מאוד אבל ספק אם ישנו אותו בקרוב. וכנראה שבשנים הקרובות נראה את הפערים בין אינטר, מילאן ויובנטוס לבין הקבוצות הבינוניות (לאציו, רומא, נאפולי, פיורנטינה) גדלים. השאלה אם זו היתה אמורה להיות כוונת המשורר כשהחליטו באיטליה ללכת על הסכם זכויות שידור קולקטיבי.
אגב, העובדה שהסריה A איבדה מקום אחד בליגת האלופות לגרמניה (רק 3 קבוצות איטלקיות עולות לצ'מפיונס ליג) אומרת שיותר כסף מזכויות השידור של ליגת האלופות באיטליה מתחלק בין פחות קבוצות – וכך הפערים נפתחים עוד יותר.
הפרמיירליג היא ליגה יותר מעניינת מהליגה האיטלקית בכל הקשור לתחרות שקבוצות קטנות יכולות לתת לקבוצות גדולות. מצב זה נוצר בגלל הסכם זכויות השידור שמבטיח עוגן הכנסות בריא לכל קבוצות הליגה באנגליה. וזה גם הופך את הליגה לנכס טלוויזיוני גדול אטרקטיבי יותר – מה שמעלה את הערך שלה מדי הסכם. ההסכם האחרון, למשל, שווה כ-70% יותר מההסכם הנוכחי. אגב, ההסכם הזה גם יאפשר לקבוצות הצמרת האנגלית להכניס הרבה יותר מקבוצות הצמרת האיטלקיות, כלומר, הראייה לטווח הקצר של הקבוצות האיטלקיות הגדולות תפגע בהכנסות שלהן בטווח הארוך.
