כיצד מיאמי ממשיכה לנצח גם לאחר שאיבדה את האולסטאר כריס בוש?

בשבוע שעבר כתבנו כאן שפציעה של אולסטאר הורסת את הסיכויים של קבוצה בפלייאוף ה-NBA. הדוגמה שנתנו היתה שיקגו, שסיימה עם המאזן הטוב בליגה אך הפסידה כבר בסיבוב הראשון לפילדלפיה לאחר שכוכבה, הרכז דריק רוז, נפצע.

קצת לאחר מכן, מיאמי היט נקלעה לפיגור 1-2 מול אינדיאנה, לאחר שאיבדה את השחקן שנחשב לשלישי בטיבו בקבוצה, וגם לצלע השלישית – ליד לברון ג'יימס ודוויין וייד – בקבוצת הסופרסטארים: כריס בוש. ובכל זאת, מיאמי חזרה לנצח את הסדרה בשלושה נצחונות רצופים. זאת ועוד, במשך כל העונה דיברו המומחים והפרשנים על העומק של מיאמי – או ליתר דיוק, על היעדרו – ובכל זאת הקבוצה ממשיכה הלאה. הכיצד? ובכן, התשובה הפשוטה היא שלמרות שהוא נבחר לשבעה משחקי אולסטאר ברציפות, כריס בוש כלל איננו כוכב, מבחינת התפוקה שלו. וזה נכון כפליים כיום, כאשר הוא האופציה השלישית בקבוצתו. בוש היום הוא בסך הכל פאוור פורוורד ממוצע, שמקבל יותר דקות משחק, ולכן המספרים "המוכרים" שלו, כגון נקודות וריבאונדים, נמצאים מעל הממוצע.

למעשה, מבין 29 הפאוור פורוורדים ששיחקו 25 דקות ומעלה העונה, בוש נמצא גבוה רק בקטגוריה אחת: דקות משחק. בכל שאר הסטטיסטיקות המתקדמות כמו אחוזי קליעה אמיתי (המשקלל גם שלשות וקליעות עונשין), קצב ריבאונדים, וקצב איבודי הכדור, בוש הוא ממוצע לכל היותר.

לא מאמינים? הנה עוד כמה מספרים מהפלייאוף: לפני הפציעה מיאמי לקחה 29 ריבאונדים בהגנה, לעומת 29.4 אחרי הפציעה. בהתקפה? הממוצע עמד על 10.6 וירד ל-10.2. מה שכן השתנה הוא היעילות בהתקפה: לפני הפציעה קלעה מיאמי מהשדה ב-44.5%, ואחריה ב-46.5%. מיאמי מגיעה בפלייאוף לקצת יותר מ-90 פוזשנים במשחק, מה שאומר שהיא משחקת לאט יחסית, ועדיין, השינוי באחוזי הקליעה, כתוצאה מזה שבוש זורק פחות, בעוד דויין וייד ולברון זורקים יותר, מביא להבדל של לפחות 2 נקודות במשחק.

מה זה אומר? זה אומר שהעדרו של בוש טרם הורגש, במיוחד כשאת מקומו תפס בפועל לברון ג'יימס, שהוא השחקן הטוב בליגה.

את החור של "שחקן ממוצע" משלימים שחקנים ממוצעים אחרים שמקבלים דקות משחק ויודעים היטב את מקומם בהיררכיה ליד זוג הכוכבים וייד את ג'יימס. כך קורה, שאין להתחשב במעמדו של האולסטאר בוש, והקבוצה יכולה לשחק על יתרונותיה הטבעיים, ולא המדומים. הבעיה האמיתית בפציעה של בוש נוגעת לרוטציה של מיאמי, ולעומס הגדל על שחקני הפנים הלא מבריקים שלה, שכן הקבוצה לא יכולה להביא שחקן ממוצע במקום בוש באמצע הפלייאוף. וכאן, תוספת או גריעה של שחקן ממוצע מהסוג של כריס בוש משפיעה בהחלט. ובפרט, כאשר בהמשך הפלייאוף נמצאות בוסטון, ואחריה, אם תנצח מיאמי את הסדרה, סן אנטוניו או אוקלהומה סיטי. לכולן יש שחקני פנים איכותיים, שיקשו מאד על משחק הפנים המקרטע ממילא של ההיט.

קובי בראיינט. ואמנם, עם ההופעה המסכנה של בראיינט בפלייאוף האחרון – לרבות זריקות קשות ואיומות ברגעי הסיום והטחת האשמה בחבר לקבוצה – עולה פיתרון אפשרי ללייקרס: להשמש בסעיף "אמנסטי" על בראיינט צילום: איי אף פי

כמה עולה קובי בראיינט אחד?

ומילה אחרונה על קובי בראיינט, ועל הרצון של הלייקרס למצוא לפאו גאסול קבוצה חדשה. הסכסוך בין שני השחקנים, וההתבטאויות הפומביות של קובי בנושא, הן מוזרות, משום שרק לפני שנתיים היו השניים צמד חמד, שאף הביא צמד אליפויות. ובכל זאת, את הנאמר אין להשיב, ויש כאן שתי בעיות, ושתיהן הן מעבר לכך ששחקן אחד – קובי בראיינט – מפנה אצבע מאשימה כלפי שחקן אחר – פאו גאסול – באמצע סדרת פלייאוף.

הבעיה הראשונה היא זיכרון קצר. קובי בראיינט מעולם לא לקח אליפות לבד. בניגוד ללברון ג'יימס, שלקח חבורה של עציצים לגמר ה-NBA פעמיים, מרגע שקובי נפרד משאקיל אוניל, הוא מעולם לא עבר אפילו את הסיבוב הראשון. שתי האליפויות הבאות של הלייקרס, הגיעו רק לאחר שאותו פאו גאסול הגיע לקבוצה, ושיחק כמו אולסטאר לפחות.

ועכשיו לבעיה הקשה יותר שהיא החוזה של בראיינט – שיבטיח לו 30 מיליון דולר בעונה בעוד שנתיים, אז יהיה בן 35. החוזה הזה, שהיה גרוע ללייקרס מהשניה הראשונה, נחתם בימים השמחים שלפני הסכם השכר הקיבוצי החדש. הסכם זה נוקשה בהרבה כלפי חריגות מתקרת השכר. אם עד כה חריגות מתקרת השכר זכו למיסוי של דולר על דולר חריגה, מעוד שנתיים – העונה בה קובי ירוויח 30 מיליון דולר – המיסוי עולה, ויכול להגיע עד 3.25 דולרים עבור כל דולר חריגה.

 ולזה, גם בעלים נדיבים כמו אלה של הלייקרס לא יסכימו. וזה מוביל לשאלה פשוטה של סיכויים: האם הסיכוי של הלייקרס להעמיד קבוצה אלופה גבוה יותר כשיש לה 32 מיליון דולר לשלם לשישה שחקנים מסביב לקובי מזדקן, או שהסיכוי לכך גבוה יותר כשלקבוצה יש את מלוא 60 מיליון הדולרים להשקיע בבניית סגל. ואמנם, עם ההופעה המסכנה של בראיינט בפלייאוף האחרון – לרבות זריקות קשות ואיומות ברגעי הסיום והטחת האשמה בחבר לקבוצה – עולה פיתרון אפשרי ללייקרס: להשמש בסעיף "אמנסטי" על בראיינט.

הסכם השכר הקיבוצי האחרון מאפשר לקבוצה להיפטר מ"חוזה" – כלומר כל שחקן, אך בפועל מופעל בעיקר על שחקנים בעלי חוזה מנופח – מבלי שהוא ייחשב עוד בתקציב הסגל. בכך, תיפטר הלייקרס מחוזה עצום שישתק אותה וימנע בפועל ממנה מלהפעיל את המשיכה שיש לקבוצה על שחקנים חופשיים טובים מבראיינט, צעירים ממנו, וזולים ממנו. ואמנם, ללייקרס יש לא מעט טיעונים לעשות כן. כל הכוכבים הגדולים של הליגה – לברון ג'יימס, כריס פול, דווייט האווארד – טובים מבראיינט ללא ספק, אך משתכרים לכל היותר מחצית ממנו. הבעיה כאן תהיה ההשפלה של בראיינט, שעדיין מרגיש שהוא שחקן שצריך לבנות סביבו קבוצה לאליפות. ואת הבעיה הרגשית הזאת טרם פתרו בלייקרס.