האם קבוצה מלוס אנג'לס תגיע לגמר?

מתוך שמונה סדרות הפלייאוף בסיבוב הראשון ב־NBA, שתיים הלכו לשבעה משחקים. שתי המנצחות בסדרות אלה היו הקבוצות מלוס אנג'לס, הלייקרס שניצחו את דנבר והקליפרס שניצחו את ממפיס. ומכיוון ששתי קבוצות אלה סובלות מפציעות ו/או מחוסר בעומק, יש מי שחוששים שמלחמת התשה בסיבוב הראשון מונעת הגעה עמוק אל תוך הפלייאוף.

זה נכון בנוגע לפציעות: אם הכוכב שלך נפצע, הפלייאוף הסתיים - הפציעה של דריק רוז כבר עלתה לשיקגו בהפסד בסיבוב הראשון.

וגם סטטיסטית, ההיסטוריה נגד הקבוצות מלוס אנג'לס: 11 סדרות בסיבוב הראשון הלכו למשחק שביעי מאז 2003, שנה שבה שונה הפורמט לפורמט הנוכחי של הטוב משבעה. רק קבוצה אחת הצליחה להגיע לגמר לאחר ששיחקה שבעה משחקים בסיבוב הראשון - בוסטון סלטיקס של 2008, שגם זכתה באליפות.

ומה לגבי מומנטום? במציאות, הלייקרס בסך הכל עשתה את המצופה ממנה: היא הגיעה למשחק השביעי עם יתרון ביתיות. זוכרים את אותן 11 סדרות שהגיעו למשחק שביעי ומכריע מאז 2003? ובכן, בעשר מתוכן ניצחה הקבוצה הביתית, ומי שהצליחה לשבור את הסטטיסטיקה היא הקליפרס, שהצליחה לנצח את הקבוצה שכולם פחדו ממנה - ממפיס - ועוד בחוץ.

קובי בראיינט וכריס פול. כבר חטפו בראש צילום: MCT

מה הלאה?

18 הפיינליסטיות בתשע השנים האחרונות שיחקו בממוצע 17 משחקים קודם להגעתן לגמר מתוך 21 אפשריים לכל היותר, לעומת 12 משחקים לכל הפחות. זה אומר שהסדרה הממוצעת של קבוצה אשר מגיעה לגמר עומדת על שישה משחקים, וזה גם אומר שכדי להגיע לגמר צריך להזיע: לא "מטיילים" לגמר עם ניצחונות חלקים של 0־4 בשלבים המוקדמים. אותה בוסטון של 2008, שכבר אז לא היתה קבוצה צעירה, שיחקה 20 משחקים ועוד שישה בגמר. במילים אחרות, סדרות קשות, גם בסיבוב הראשון, אינן מתכון לאותה התשה שבהכרח תמנע מקבוצות להגיע לגמר.

הבעיה של הקבוצות מלוס אנג'לס, אפוא, אינה ה"עייפות". הבעיה היא שעל הנייר, גם הלייקרס וגם הקליפרס ישחקו מול קבוצות טובות מהן: הלייקרס נגד אוקלהומה סיטי (וכבר חטפה בראש במשחק הראשון), והקליפרס נגד סן אנטוניו (הפסידו הלילה). אלא שבפלייאוף הפער מהן מצטמצם, וזאת משום שדווקא בפלייאוף העומק של קבוצות חשוב הרבה פחות. הרוטציות מתקצרות והכוכבים מתבקשים לשחק יותר דקות - וקבוצות שלא עושות כך פשוט פועלות בחוסר יעילות, ומפסידות.

ארתורו גאייטי, בלוגר כדורסל מצוין, בדק את הנתונים לאחור מ־1978 ועד 2010. הוא מצא הבדל משמעותי בין התרומה של השחקנים המשלימים בעונה הרגילה לבין התרומה שלהם בפלייאוף. לפי המדד של תפוקת הניצחונות (Wins Produced) של הכלכלן דיוויד ברי, מצא גאייטי כי במרתון של העונה הרגילה, ששת השחקנים הטובים ביותר של הקבוצות מייצרים בממוצע 89% מהנקודות של הקבוצה. זה מותיר לשלושת השחקנים הבאים כ־10% מתפוקת הקבוצה, ועבור קבוצות פלייאוף, מדובר ב־4–6 ניצחונות בממוצע לעונה שמיוצרים על ידי שחקני הספסל. הבדל כזה הוא חשוב מאוד במובן של יתרון ביתיות בפלייאוף, ולזה יש חשיבות גדולה במשחקי הכרעה, כפי שראינו קודם. אלא שבפלייאוף, התמונה משתנה דרמטית: התרומה של ששת השחקנים הטובים בקבוצה עומדת על 99% מהנקודות. ראוי לציין שתרומת שחקני הספסל נפגעת גם מקיצור זמן המשחק שלהם. אבל לכך יש סיבה: כך פועלות הקבוצות הטובות ביותר שאותן מחקות האחרות. במילים אחרות, להכניס את שחקני הספסל הבאים בתור זה פשוט לפגוע בקבוצה בצורה אנושה.

לפני הסדרה עם הלייקרס, פיארנו את דנבר נאגטס כקבוצה שנבנתה בצורה חכמה ולא על פי מודל הסופרסטאר, אך הזהרנו שבראשה מאמן טיפש - ג'ורג' קארל - שנותן פחות מדי דקות משחק לשני השחקנים הטובים ביותר שלו: טיי לוסון וקנת' פאריד. פאריד שיחק רק 27 דקות בממוצע למשחק, ולוסון, השחקן הטוב ביותר של דנבר, שיחק בממוצע פחות מ־35 - אף פחות מבעונה הרגילה! מהצד השני, קובי בראיינט שיחק כ־40 דקות למשחק, אנדרו ביינום שיחק 37.4 דקות ורק פאו גאסול שיחק פחות מהממוצע בעונה, אבל עדיין כ־37 דקות למשחק. זוהי אמנם דוגמה אחת, אבל היא קריטית להבנה כמה מאמן יכול לפגוע בקבוצה שהיא קצת מציאותית יותר וקצת שונה מההנחה שמאמן טוב יכול לעזור בהרבה לקבוצתו.

וכאן הבעיה האחרונה של הלייקרס ושל הקליפרס: מולן שניים מהמאמנים הטובים בליגה, והם לא יעשו את הטעויות של ג'ורג' קארל.

קובי בראיינט ופאו גאסול. לקובי בראיינט, שחקן שקולע ב־31% בלבד בקליעות של לנצח או להשוות. אז למה לא למסור לשחקני הפנים המצוינים ביינום (54% מהשדה) וגאסול (50% מהשדה)? צילום: אי אף פי

מה יכריע את הסדרות?

כעת נענה על השאלה מהכותרת: אוקלהומה טובה מהלייקרס בכל פרמטר, וגם תנצח אותה. למה?

ככה: מאז 2004 אוספת חברת סינרג'י ספורט מידע על יעילות התרגילים ב־NBA. הכי יעיל זה לחתוך ללא כדור לכיוון הסל (תרגיל מסוג זה ייצר בממוצע 1.2 נקודות), אחריו התקפת המעבר (1.1) וגם פיק אנד רול - אבל רק כשהכדור נמסר לשחקן שנמצא בתנועה לאחר החסימה (נקודה אחת לתרגיל). בידוד של שחקן ואז מסירה - 0.93 נקודות לתרגיל. ומה התרגיל הכי פחות יעיל? בידוד של שחקן לקלוע בעצמו באחד על אחד, או כמו שבדרך כלל קורה: אחד על ארבע - רק 0.78 נקודות בכל פעם שבה ניישם את התרגיל הזה, ולכן משתמשים בבידוד רק ב־12% מההתקפות במהלך הטבעי של המשחק. אבל בדקות האחרונות? הנתון קופץ ל־19%. כלומר, דווקא בקליעה הקריטית קבוצות פונות להתקפה הכי פחות יעילה, ובראשן כמובן הלייקרס. בלייקרס נותנים את הכדור לקובי בראיינט, שחקן שקולע ב־31% בלבד בקליעות של לנצח או להשוות. אז למה לא למסור לשחקני הפנים המצוינים ביינום (54% מהשדה) וגאסול (50% מהשדה)? ביינום ניחש "כי משלמים כסף גדול לשחקנים מסוימים כדי שיקלעו את הקליעה הזו, אז הם מרגישים שהם חייבים לקחת אותה". אם קובי לא ימסור את הכדור ברגעי הסיום, הלייקרס לא תעבור את אוקלהומה סיטי, חד וחלק.

הקליפרס היא סיפור אחר, מכיוון שיש לה שחקן שהוא לא רק השני בטיבו בליגה (אחרי לברון ג'יימס), אלא גם הטוב ביותר בקלאץ' - כריס פול. הסיבה שפול קולע ביותר מ־45% בקליעות שהן לנצח או להשוות (שני רק לכרמלו אנתוני), היא שהוא יזרוק רק אם הוא פנוי לגמרי, כי הוא כלל לא רוצה לקחת אותן. הוא מעדיף לחדור ולמסור לשחקן חופשי שיחתוך לסל ללא הכדור - כאמור, המהלך היעיל ביותר בכדורסל.

רוברט הורי, שחקן עבר של הלייקרס שנחשב למלך הקליעות הגדולות, אמר לא מזמן שברגע שמבינים את רמת התחרות בליגה, מבינים גם שכל שחקן שמגיע לליגה הזו יכול לקלוע את קליעת הניצחון - לא רק הסופרסטארים. זו היתה סיבה טובה לשים את הכסף על הקליפרס, אלא שהסיכוי של הקליפרס להפתיע את סן אנטוניו תלוי בעיקר בפציעות שספגו פול ובלייק גריפין.