האם הפייר פליי הפיננסי יציל את יוון?
התוכנית של מנהיגי אירופה לחילוץ יוון ותוכנית הפייר פליי הפיננסי של מישל פלאטיני דומות באופן יוצא דופן
בחודשים האחרונים, בניסיון לגבש תוכנית לחילוצה של יוון ולהצלת גוש היורו, קיימו אנגלה מרקל וניקולה סרקוזי מאות התייעצויות עם בכירי הבנקאות של היבשת. אולם נראה שלפחות לאחד ממפגשי הפסגה האלה הם יכלו להזמין צרפתי נוסף, הלוא הוא נשיא אופ"א מישל פלאטיני. אחרי הכל, כל שלושת המנהיגים הללו מתמודדים בשנה האחרונה עם בעיה דומה: איך לדאוג שהארגונים השונים ביבשת – בין אם אלה מדינות או מועדוני כדורגל – לא יפשטו את הרגל וינהלו תקציב מאוזן. באופן מעניין גם הפתרונות בשני העולמות – המאקרו-כלכלי מחד והספורטיבי מאידך – דומים יותר ממה שניתן אולי לשער.
ב-1981 הצטרפה יוון לטורניר אליפות אירופה של היבשת, כלומר לאיחוד האירופי. הכלכלה היוונית עשתה תוצאות יפות ורשמה שיעורים צמיחה נאים, אלא שהבעיות המבניות של יוון הלכו והצטברו עד שבעקבות המשבר העולמי ב-2008 הן התפוצצו. כדי להמשיך ולהראות שהיא שייכת לליגה של הגדולות החלה יוון לקחת עוד ועוד הלוואות בלי ללא יכולת אמיתית להחזיר אותן, כמו קבוצה שקונה כוכבים, אבל לא מוכרת מספיק מנויים. הקבוצה היוונית חיה מהיום להיום, בלי לחשוב על המחר, תוך תקווה שבעת צרה יגיע איזה אוליגרך (כלומר האיחוד האירופי) ויזרים לה את הכסף הדרוש.
היום הזה אכן הגיע, חמור מכפי שכולם חשבו, והאיחוד נדרש לגבש חבילת סיוע. אלא שביבשת לא מיהרו כידוע לפתוח את הארנק והתנו זאת בכך שהיוונים יתחילו להתנהל כמו שצריך. עונה פיננסית קוראים לזה בכדורגל. מעתה תהיה ההוצאה הלאומית של יוון תלויה בהסכמת האיחוד, אשר ועדות מטעמו יפקחו מעכשיו על התקציב היווני וידרוש לראות לאן הולך כל יורו. במילים אחרות, יוון עשויה לקבל את הכסף שהיא זקוקה לו כדי לשרוד, אבל בתמורה איבדה חלק מעצמאותה הכלכלית.
הפגנות ביוון. הרעיון שעומד מאחורי הפייר פליי של פלאטיני הוא אותו רעיון שעומד מאחורי תוכנית החילוץ שגיבשו מרקל וסרקוזי צילום: אי פי איי באופן מעניין, הגיון דומה עומד מאחורי תוכנית הפייר פליי הפיננסי (FFP) שגיבשו באופ"א. בשנים האחרונות התחרות המטורפת בענף הביאה את מחירי השחקנים ואת משכורותיהם לשיאים שבינם לבין המצב הריאלי של מרבית המועדונים לא היה שום קשר. וכך, בעוד קבוצות בודדות בלבד מרוויחות מספיק כדי לעמוד בהוצאות האלה, קבוצות אחרות מהדקות את החגורה ונושרות במורד הטבלה, במקרה הטוב; או צוברות חובות עצומים במקרה הרע. וישנה כמובן גם אפשרות שלישית: בעל בית עם כיס בלתי-נגמר שמאפשר למועדון להוציא בלי חשבון. צ'לסי, מנצ'סטר סיטי ופריז סן-ז'רמן הן הדוגמאות הבולטות, אך לא היחידות.
לאופ"א נמאס ובצדק. החל מהעונה הבאה קבוצה לא תוכל להפסיד יותר מ-45 מיליון יורו בשלוש השנים הקרובות. ב-2015 יצטמצם ההפסד המותר ל-30 מיליון יורו, וב-2017, אם תצא התוכנית לפועל, יידרשו הקבוצות להציג תקציבים מאוזנים כמעט לגמרי.
הרעיון שעומד מאחורי הפייר פליי של פלאטיני הוא אותו רעיון שעומד מאחורי תוכנית החילוץ שגיבשו מרקל וסרקוזי, ולפיו המועדונים, כמו חברה כלכלית, צריכים להיות מסוגלים להחזיק את עצמם בהתאם לפעילותם. כדי שזה יעבוד החליטו באופ"א להקים ועדה מפקחת שיהיה לה מספיק כוח על מנת להטיל וטו על החלטות לא כלכליות ואף ולנקוט סנקציות נגד מועדונים חורגים. במילים אחרות, בתמורה להבראת הכדורגל האירופי ייאלצו הקבוצות לוותר על חלק מעצמאותן הכלכלית.
בשורה התחתונה ההיגיון דומה ופשוט למדי, ובשתי מילים: החגיגה נגמרה. מדינות היבשת וגם מועדוני הכדורגל שלה יידרשו בשנים הקרובות ליצור התאמה בין ההכנסות שלהן לבין ההוצאות שלהן. לא עוד תוכניות חילוץ – בין אם של טייקוני נפט מהמפרץ או של הבנק המרכזי של אירופה – שיוציאו הון תועפות כדי להעמיד על הרגליים ארגונים סוררים. מעכשיו מי שלא ילמד לחיות ממה שהוא מרוויח, ייאלץ לבחור בין שתי אפשרויות: להצטמצם או לפשוט רגל.
