הקרב על LA
לוס אנג'לס קליפרס, שק החבטות של ה־NBA במשך שנים, הפכה בחודשים האחרונים לקבוצה הטובה ביותר בעיר. זה קורה על חשבון הלייקרס, אבל לעסקים של שתי הקבוצות זה דווקא טוב. דיווח מזירת הקרב החדשה
תשכחו מהאליפות. אף אחד לא מדבר על זה בעיר המלאכים. כרגע זו רק היריבות העירונית, הצהובים נגד האדומים (נשמע מוכר?) שמעוררת דיונים בפאבים ובמסעדות העיר. אחרי הניצחון של הלייקרס על הקליפרס בדרבי בשבוע שעבר עדיין נותרה השאלה חסרת התקדים בעינה: מי יהיה המלך של LA בתום העונה?
הקליפרס, במשך שנים, היתה הדבר הכי לא זוהר בעיר הזוהרת בתבל. אבל אחרי יובל של השפלות ולוזריות כרונית היה ברור בטרום העונה שהמותג האליטיסטי של הלייקרס נשחק ושל הקליפרס נוסק לגבהים לא מוכרים. הרכש המוצלח של הקליפרס, כריס פול, מצד אחד והעזיבות בלייקרס ובכללן של אמן הזן, המאמן פיל ג'קסון, מצד שני, הבטיחו מאזן כוחות שלא היה כמותו בהיסטוריה המקומית. פתאום החלו לחשוב בקול רם על כך שהלייקרס הם האנדרדוג, "הסקונד בננה" בלוס אנג'לס.
האוהדים עדיין צנועים
והקליפרס לא החמיצו אף הזדמנות להכות את האנדרדוג החדש. החל בצמד משחקי האימון בטרום העונה וכלה בדרבי הרשמי ראשון לפני שבועיים. הדרבי בשבוע שעבר היה בבחינת להיות או לחדול עבור הלייקרס. הרי לא ניתן להנציח את המצב החדש וצריך לאזן בקצת את היריבות העירונית. פאו גאסול הגדיר זאת היטב ערב המשחק: "עכשיו צריך לקחת אותם ברצינות".
אבל ייאמר מיד, היריבות ושוויון הכוחות לא ניכרים ברחוב. העיר עדיין שייכת לצהובים (ולפעמים סגולים). שלא כמו בתל אביב, האדומים (ולפעמים לבנים) כאן עדיין לא מעזים להרים ראש.
בדרך לסטייפלס סנטר, מגרשן הביתי של שתי הקבוצות, קשה היה להבחין באוהדים אדומים. הצבע האדום לגמרי נבלע בים צהוב־סגול, ורק הסדרנים בחליפות אדומות איזנו את מאזן הצבעים. אוהדי הקליפרס, אולי עדיין בגלל תחושת האנדרגראונד הקלאסית, דאגו ללבוש ז'קטים אפורים או שחורים על האדום שלהם ובחנות המזכרות יחס הרכישות הוא עדיין לטובת הלייקרס. על כל 100 מוצרים צהובים שנמכרים, נמכר מוצר אחד של הקליפרס. בערך.
זה נראה גם בנתונים הכלכליים, כמובן. הכנסה פר אוהד של הלייקרס (הכנסות של 208 מיליון דולר) עומדת על 26 דולר. ההכנסה פר אוהד של הקליפרס (108 מיליון דולר) עומדת על 10 דולרים בלבד.
אבל על המגרש זה כבר סיפור אחר. מה שהתחיל בלחיצות יד וחיבוקים עבר מהר מאוד לקרבות רחוב, לחבטות, לעבירות טכניות, להרחקה ואפילו להתגוששות משעשעת בין בלייק גריפין לפציפיסט הידוע כ"מאטה וורלד־פיס" (לשעבר רון ארטסט).
כריס פול זורק לסל. קובי בראיינט צופה. הלייקרס לא מצליחים לקלוע יותר מ-100 נקודות במשחק צילום: איי אף פי
יריבות = יותר נאצ'וס
מחוץ למגרש אף אחד לא מתלונן. בסך הכל, יריבות עירונית בין שווים והתחזקות הקליפרס לא מזיקות לעסקים בלוס אנג'לס. כולם מוכרים יותר מינויים ויותר בירה, בוטנים ונאצ'וס. רק שבמחנה של הלייקרס, הפסד רביעי ברציפות לקליפרס היה סודק את נאמנות האוהדים. וחשוב לא פחות, היה פוגע באגו של הסלבס הגודשים את המושבים היקרים על הפרקט. אחרי הכל, הם אף פעם לא התנסו בהשפלה כזו מהשכנים חסרי התהילה.
ג'ק ניקולסון, האוהד הנצחי של הלייקרס, ישב בזרועות משולבות 40 דקות, ורק כשקובי קלע את סל היתרון הראשון של קבוצתו, הוא שחרר את זרועותיו באנחת רווחה. כשהניצחון כבר הובטח דקותיים לפני הסיום, אפשר היה להבחין גם בצמרת העסקים ההוליוודית שקמה ומתמתחת בהקלה, מנכ"ל דיסני בוב אייגר, מפיק הסרטים ג'רי ברוקהיימר והישראלים אבי לרנר וחיים סבן. אפילו דיוויד בקהאם שחרר חיוך.
קשה לזכור מתי בפעם האחרונה דרבי ב־LA העמיד את הקהל על הרגליים בחמש הדקות האחרונות. עד כמה חשוב היה המשחק ללייקרס תעיד העובדה שבתום המשחק נשרו מהתקרה סרטונים צהובים־סגולים והקהל חגג ביציעים כאילו שמדובר בעוד אליפות.
קובי בראיינט. עדיין המלך באל.איי צילום: איי אף פי
לא יורד גשם
ההפי אנד, מן הסתם, לא הצליח להסתיר את חולשת הלייקרס. הקבוצה, שהיתה מלוכדת כמו סיירת מטכ"ל, מפגינה כעת חוסר מיקוד כרוני, אנטיתזה למסורת שלהם. למזלם, קובי בראיינט עדיין סוחב על גבו את המועדון, ובמפגן יחיד סחף את המועדון לניצחון. ואולם, למייק בראון, המאמן הטרי, נכונה עבודה רבה. השיר של אלברט האמונד קובע ש"אף פעם לא יורד גשם בדרום בקליפורניה", ולראיה הלייקרס לא חצו את קו ה־100 נקודות זה 13 משחקים, כולל משחק הניצחון על הקליפרס.
הקליפרס לא לקחו את ההפסד קשה מדי, ובתוך 24 שעות גברו כמו מקצוענים אמיתיים בסטייפלס על הממפיס גריזליס. הם מובילים את הבית הפסיפי של הליגה, אבל עד הדרבי הבא ב־4 באפריל הכל כמובן יכול להשתנות.
אצל הלייקרס, אחרי הדרבי, בחדר ההלבשה התייחסו גאסול ובראיינט בהבנה ובביטול מסוים לממדי היריבות החדשה על הפרקט, אבל קובי דאג לשלוח תזכורת לשכנים: "רק תזכרו עם מי יש לכם עסק".
ולמי שלא זוכר, לקובי יש חמש טבעות אליפות. הוא נכס הדגל של הלייקרס, ובלעדיו לג'רי באס, הבעלים, תהיה בעיה אקוטית להמשיך במסורת המפוארת של המועדון. בלייק גריפין, היורש מעבר לכביש, הוא וירטואוז, פנומן וצעיר, נבון ונקי מסקנדלים, שכבר עולה על דרך המלך בענף הפרסום. הוא עדיין לא מתקרב לקובי מבחינת פופולריות או הכנסות. וזאת כי הוא עדיין לא נחשב למנהיג על המגרש. ובכלל, בלוס אנג'לס אתה לא יכול להיות המלך אם אתה שייך לאדומים.
הבעלים של השנה
מי שבכל זאת יכול להרגיש אצולה כיום הוא דונלד סטרלינג, איל הנדל"ן שרכש את הקליפרס ב־1981 תמורת 12.5 מיליון דולר, הזוכה לקרדיט רב על הפיכת הקליפרס לקבוצה אימתנית. כיום הקבוצה שלו שווה 324 מיליון דולר, והרכש המוצלח בנוסף לסיכוי הממשי להצלחה בפלייאוף הוביל לשיא מכירת מינויים ועניין רב יותר בקרב הספונסרים. אין ספק ששווי הקבוצה יעלה באחוזים ניכרים, וכבר ניתן לשמוע באולם על כך שסטרלינג הוא האביר החדש. זה חתיכת מהפך עבורו. סטרלינג היה ידוע כקמצן אדיר, המסוכסך עם האוהדים, שלאורך שנים ביקרו אותו על דרך הניהול השמרנית. אבל הכל משתנה עכשיו בלוס אנג'לס. ופתאום סטרלינג הוא הבעלים הכי טוב בליגה. אם קבוצתו תסיים את העונה מעל הלייקרס, הוא עוד עשוי לזכות בתואר יקיר האוהדים.
