האם ישראל צריכה לאמץ את המודל של אורוגוואי?
20 תארים בינלאומיים, מועדונים בכירים ביבשת שלה, שחקנים ברמה הגבוהה ביותר, מאמן הנבחרות הטוב ביותר וכל זה עם 3.3 מיליון תושבים - איך אורוגוואי עושה את זה?
כמה קטנה? קטנה יותר מישראל ב־4 מיליון תושבים, קטנה יותר מארגנטינה בכמעט 37 מיליון תושבים וקטנה מברזיל בכ־191 מיליון תושבים. ולמרות זאת, המדינה הזאת זכתה באליפות דרום אמריקה (קופה אמריקה) ושלחה קבוצה לגמר הליברטדורס (אליפות דרום אמריקה למועדונים). ב־2011 נבחרת הנערים שלה הגיעה לגמר אליפות העולם, והנבחרת האולימפית העפילה למשחקים בלונדון 2012 - אולימפיאדה ראשונה ב־84 שנה. אסור לשכוח שאורוגוואי, תחת הנהגתו של טבארס, גם העפילה לחצי גמר המונדיאל ב־2010. אה, ויש לאורוגוואי חמישה שחקנים ברשימת 100 השחקנים הטובים בעולם של המגזין "פור־פור־טו". האם זה הכל בזכות טבארס? לא. והוא הראשון שיודה בכך.
אז מה הסוד של אורוגוואי, 3.35 מיליון תושבים, שזכו ב־20 גביעים בינלאומיים?
לא רק לוחמים
זה בטח לא רק ה־Garra Charrua, רוח הלחימה המפורסמת של הנבחרת בתכלת - רוח לחימה שהפכה את הנבחרת לקריקטורה אלימה של עצמה בשנות השמונים והתשעים. הרי בנבחרת יש חלק מהשחקנים ההתקפיים הטובים ביותר בעולם מדייגו פורלאן הוותיק, דרך אדינסון קאבאני שקורע רשתות בליגה האיטלקית ועד לואיס סוארס, כוכב ליברפול. זה גם לא רק האלגנטיות של טבארס שהחזירה את הקלאסה לכדורגל המקומי. אז מה קרה?
"אל מאסטרו" (המורה) היה המאמן של אורוגוואי בשנות התשעים ולאחר תקופה לא מוצלחת במילאן (משם פוטר בעיקר בגלל החשדנות של סילביו ברלוסקוני במאמן הסוציאליסט שמעריץ את צ'ה גווארה) ותקופה מוצלחת יותר בבוקה ג'וניורס הוא חזר לעבוד כמאמן נבחרת אורוגוואי ב־2006. אז, כשחתם מול התאחדות הכדורגל המקומית, הוא התעקש על סעיף אחד בחוזה שלו: לעבוד לא רק עם הקבוצה הבוגרת, אלא גם עם כל הנבחרות הצעירות. יותר עבודה באותו כסף? כן. טבארס התחיל לעבוד כשגישתו היא פרגמטית עם נגיעות רומנטיות.
"היתרון הגדול של אורוגוואי הוא התשוקה למשחק במדינה - תשוקה שעוברת מאב לבן ולכן אף פעם לא נגמרת. על התשוקה הזאת צריך לבנות", אמר למגזין "פור־פור־טו" והוסיף: "התחלתי לחשוב לפני שנים רבות מה האפשרויות שלנו עם המשאבים המאוד מוגבלים שלנו כמדינה קטנה. אנחנו צריכים להיות מודעים לכך. אנחנו היינו צריכים להיות מודעים לכך גם שלא רק שיש לנו פחות כדורגלנים מיריבותינו, יש לנו גם פחות כסף מאחר שהשוק שלנו קטן יותר ואין ספונסרים גדולים".
אותה פילוסופיה. בכל הגילאים
הפתרון של טבארס נשמע פשוט למדי: לאחד את כל הנבחרות תחת אותה פילוסופיה ואותן דרכי עבודה. לפני טבארס חיברו את נבחרת הנערים ב' (U15) כמה ימים לפני הטורניר. מאז 2006 הכל השתנה בהתאחדות לכדורגל המקומית. נבחרות הנערים מתאמנות ביחד כמה פעמים בשבוע, וזה ממשיך ככה עד גיל הבוגרים. ולא רק שעובדים כל שבוע (הגודל של המדינה מאפשר זאת), אלא גם עובדים על פי אותם עקרונות וגישה. "התחלנו לעבוד ביחד - כל המאמנים של הנבחרות הצעירות תחת אותם עקרונות והבנות", הסביר פאביו קויטו, מאמן נבחרת הנערים של אורוגוואי. "אחרי זמן קצר זה הכל נראה פתאום מאוד הגיוני".
כחלק מהחינוך לכדורגל נבחרות - במקביל לחינוך באקדמיות לכדורגל של הקבוצות המקומיות - שוכנעו רוב הצעירים מאורוגוואי לא לעזוב לאירופה לפני גיל 21. תהליך השכנוע עבד. אחרי אליפות העולם לנערים ב־2007 עזבו חמישה שחקנים את המדינה. אף אחד מהם לא ממש הצליח באירופה וחלק פרשו מכדורגל. אחרי האליפות ב־2009 אף שחקן אחד כבר לא עזב. "ברגע שהם הרגישו שהם חלק ממשהו גדול מהם במדינה שלהם, הם ראו שיש להם עתיד והבינו שאירופה מחכה להם", הסביר קויטו.
בית הנבחרות עובד
מרכז הכדורגל של התאחדות הכדורגל (בית הנבחרות, אם תרצו) עובד חמישה ימים בשבוע - טבארס שם בכל יום. הוא לא יפריע למאמן באמצע אימון אבל כן ידבר באופן פרטי עם שחקנים צעירים. טבארס מכיר כל שחקן בנבחרות - כולל שמות חיבה.
כשהנבחרת הבוגרת מתאספת לקראת משחקים, הצעירים מתאמנים ביחד עם השחקנים הבוגרים. או סועדים איתם. לפעמיים גם חולקים איתם חדרי שינה. "הצעירים שלנו מתרגלים לחלוק רגעים עם שחקנים גדולים כמו לואיס סוארס או דייגו פורלאן", מסביר ארנסטו ואגרה, מנהל האקדמיה של אורוגוואי. "הם יודעים שיום אחד אלו יהיו הם".
העבודה לא מתבצעת רק בתחומי האקדמיה של הנבחרות. ממשלת אורוגוואי מנהלת, ביחד עם טבארס, מעקב אחרי 4,000 כדורגלנים צעירים לפני גילאי הנבחרות. כחלק מהתוכנית כל השחקנים חייבים לסיים את לימודיהם בבית הספר מתוך הנחה שרק 1% מאותם 4,000 יהפכו למקצוענים. עניין הלימודים בלתי ניתן למשא ומתן. אם מישהו עוזב את הלימודים - הוא לא יכול להמשיך בנבחרות.
כדורגל לתינוקות
הכל מתחיל הרבה לפני שהילדים מגיעים לאקדמיה של הנבחרת - שם גם מלמדים אותם לדבר בנימוס לשחקנים ואוהדים (טבארס מתגאה בכך שהוא זוכר פרצוף של כל עיתונאי כדורגל ומברך אותו לשלום לפני שהעיתונאי עושה זאת). באורוגוואי מלמדים את הילדים כדורגל באופן רשמי מגיל ארבע. זה נקרא "Baby Football" והוא מבוסס על משחקונים של 5 על 5 כדי שהילדים ייגעו כמה שיותר בכדור במהלך משחק וילמדו את רזי הטכניקה.
במדינה יש 60 אלף ילדים שמשחקיםBaby Football ובגיל 12 הטובים ביותר מצטרפים לאקדמיות. מספר מועדונים רב עוזר לילדים שלא מתקבלים למועדון אחד להישאר במשחק וככה להמשיך בהתפתחות שלהם עד גיל מאוחר יותר. זה נקרא תהליך המחזור של הכדורגל באורוגוואי, ומטרתו להשאיר את הספורטאים הצעירים עד כמה שאפשר במסגרות מקצועיות שישפרו אותם ככדורגלנים. אגב, רק בבירה מונטווידאו יש 12 מועדונים בליגות הבכירות ו־18 מועדונים בליגות החובבנים. בלונדון, שגדולה פי ארבעה ממונטווידאו, יש רק 14 קבוצות מקצועניות.
המתקנים הכי טובים נמצאים, כאמור, באקדמיה של הנבחרות, ולכן הרבה מהאימונים של השחקנים הטובים ביותר באורוגוואי מתקיימים בה. עם זאת, אימונים רבים של הנבחרת מגיעים לפריפריה כדי להתחבר לחלקים פחות מטופחים במדינה הקטנה. בנוסף, שחקני הנבחרת מגיעים למגרשים מחוץ לבירה כדי לקיים מפגשים עם שחקנים צעירים ברחבי המדינה. בנוסף, המועדונים הבינו שהנבחרת היא חלון ראווה טוב יותר כדי למכור את השחקנים, ולכן, בהסכמה עם ההתאחדות לכדורגל, החליטו לא למכור שחקנים שעדיין לא סיימו את חינוך הכדורגל שלהם בנבחרות.
ישראל עשירה יותר
האם ישראל יכולה לאמץ את המודל של אורוגוואי? על פניו זה יכול לקרות. אורוגוואי היא מדינה קטנה וענייה יותר מישראל. התל"ג של אורוגוואי עומד על 46.61 מיליארד דולר, בעוד שזה של ישראל הוא 210 מיליארד דולר (התמ"ג של אורוגוואי 40 מיליארד דולר ושל ישראל 217 מיליארד דולר).
בכל מקרה, אבי לוזון רוצה לעשות משהו דומה - אבל מאוד שונה. שקבוצה מובחרת של ילדים תתאמן 100% מהאימונים שלה בבית הנבחרות והשחקנים יחזרו לשחק כדורגל במועדונים שלהם בסופי השבוע. זה עשוי להוביל לחיזוק הנבחרת הלאומית בשנתונים מסוימים, אבל לטווח הארוך תהיה פגיעה במחלקות הנוער של הקבוצות ובסופו של דבר בכדורגל הישראלי. בנוסף, הנבחרת חייבת להיות תלויה בכמה אנשי מקצוע שיעבדו תחת אותה תורה מקצועית. התפקיד של הממשלה ברור גם כן: היא חייבת לעזור בתמיכה ובסבסוד חוגי כדורגל בגילאים צעירים, והמועדונים חייבים לקחת חלק גדול בטיפוח השחקנים. האם אבי לוזון לבדו או אלי גוטמן לבדו יכולים להרים את נבחרת ישראל מהקרשים? לא. בדיוק כמו על מגרש הכדורגל, כדי להצליח בניהול כדורגל - צריך לעבוד כצוות.