ספונסרשיפבול

בלילה שבין שני לשלישי האחרונים הוכרעה זהות אלופת פוטבול המכללות בארצות הברית בקרב בין שתיים מהקבוצות המפורסמות, המעוטרות והפופולריות ביותר באמריקה. אז איך זה, בלי קשר בכלל לתוצאה (0:21 די מפתיע אבל אטרקטיבי לאלבמה על לואיזיאנה סטייט), שמדובר במשחק שחלק גדול מחובבי ועיתונאי הספורט בארה"ב טוענים בקול רם שהוא גולת הכותרת הבעייתית של שיטה לקויה? ואיך זה שלמרות הטענות האלה, שנכונות במידה לא מעטה, הפופולריות של פוטבול המכללות וההכנסות של המפעל הזה רק ממשיכות לצמוח?

זאת חתיכת שאלה.

שחקני אלבמה. הפוטבול מכניס 76.8 מיליון דולר. תקציב הקבוצה רק 31.6 מיליון דולר צילום: MCT

מה הם עושים שם?

נתחיל מההתחלה, ונשאל אתכם - כמה דרכים להכריע מפעל ספורטיבי אתם מכירים? בגדול, שלוש. שיטת ליגה, שיטת נוק־אאוט ושיטת פלייאוף - שהיא שיטת נוק־אאוט שבדרך כלל כוללת אפשרות לתקן במשחק גומלין או לאורך סדרה. בספורט האמריקאי אפשר למצוא את כולן - במירוצי מכוניות קובעים את האלוף בסוף העונה, בליגות המקצועניות תמיד יש פלייאוף (עם סדרות או בלי) ובכדורסל המכללות מקבצים את 68 הקבוצות הבכירות לטורניר מטורף של משחקי נוק־אאוט. ורק בפוטבול המכללות עושים... מה הם בעצם באמת עושים שם?

ובכן, זו לא תשובה פשוטה בכלל. למשל, אם תחפשו את רשימת אלופות המכללות בפוטבול לאורך השנים תמצאו טבלה שבמרבית העונות כוללת, למרבה ההפתעה, יותר משם אחד. וליד הנתונים המתבקשים, כמו מאזן סופי או המאמן המנצח, לא תמצאו את תוצאת משחק הגמר. כי במרבית הפעמים פשוט לא היה כזה. לפחות לא משחק אחד שכולם הסכימו עליו שהוא הגמר. במקום זאת תראו קטגוריה שנקראת "בוחרים", או "מצביעים". הסיבה היא שבחלק גדול מהמקרים האלופה הוכרעה... בהצבעה! דמוקרטיה באקסטרים.

לפחות מאז 1998 אלופת ארצות הברית בפוטבול מכללות מוכרעת במשחק אחד, שנקרא National Championship Game - משחק האליפות הארצית של ה־BCS. אין ספק שזו התקדמות. אבל אם תהיתם כיצד קובעים מי יהיו שתי הקבוצות שיתחרו זו בזו על התואר הארצי, הרי ששוב מחכה לכם תשובה שתפתיע את רוב חובבי הספורט מחוץ לארצות הברית: הן נבחרות. תוצאותיה של סדרת משאלים בין מאמנים ומומחים משוקללות עם שישה מדדים ממוחשבים מתוחכמים. שתי הקבוצות שמקבלות את הציון הגובה ביותר נפגשות למשחק אחד על האליפות הארצית של ה־BCS.

הרבה מיני גמרים

ואם הגעתם עד כאן, הרי שמן הראוי שנסביר מהם ראשי התיבות האלה, BCS. הם מייצגים את המילים Bowl Championship Series, "סדרת משחקי הגמר" בתרגום חופשי. השם BOWL, שאתם מכירים ממשחק הגמר המקצועני, הסופרבול (Superbowl), הוא שם כללי שניתן למשחקי גמר או משחקים על תואר כלשהו בפוטבול, בעיקר מכללות, וקיבלו את שמם מאצטדיון הרוז בול ("קערת הוורד", בתרגום מאוד לא חופשי) שבפסדינה, קליפורניה, שבו נערכו משחקי הגמר הראשונים בתולדות פוטבול המכללות.

השיטה הנוכחית בפוטבול המכללות היא שמרגע שנגמרת העונה הרגילה בסוף נובמבר יוצאת לדרך עונת משחקי ה"בול" - סדרה ארוכה מאוד של 35 מפגשים בין שלל קבוצות פוטבול שכל אחד מהם מהווה סוג של מיני־גמר בפני עצמו. על מה נלחמות הקבוצות שנפגשות בהם? מלבד השתיים שנפגשות במשחק הגמר הארצי, על שום דבר ממשי, בטח שלא תואר אמיתי כלשהו. אז אולי על אפשרות לעלות לשלב שני כלשהו? אין כזה דבר בכלל. "עונת משחקי הראווה", קורא לזה מייקל ווילבון, מעיתונאי הספורט המוערכים והמשפיעים בארה"ב.

אז מדוע בכלל לקיים את משחקי הבול האלה? ולמה מספרם כל הזמן הולך ועולה? אתם כבר יודעים את התשובה: כסף.

זוהי רשימה חלקית ומאוד מייצגת של משחקי הבול: גודאדי.קום בול, טוסטיטוס פייסטה בול, ליטל סיזארס בול, שרטון הוואי בול. הנקודה ברורה: כל משחק בול נמצא תחת חסותו של ספונסר כזה או אחר (לרוב "אחר") ששמו השתלט על שם המשחק, שהלוגו שלו מופיע בלוגו המשחק, על המגרש, בשלטים שמסביב, ושהפרסומות שלו מפארות כל הפסקה. ובפוטבול, תודה לאל, לא חסרות הפסקות.

שחקני LSU עם האוהדים. הפוטבול מכניס 68.5 מיליון דולר. תקציב הקבוצה רק 21.5 מיליון דולר צילום: איי פי

האמא המיניקה

כל משחק כזה מפגיש בכל שנה שתי אוניברסיטאות אחרות שלהן קבוצות פוטבול ראויות, ולרוב גם איזושהי מסורת של המשחק, ומכאן שהוא מושך עניין רב מהצדדים המעורבים. המשמעות היא תשומת לב נרחבת מצד קהילות גדולות ומשכילות, ולכן גם אמידות במידה יחסית. החל מעשרות אלפי הסטודנטים ומשפחותיהם, דרך שוק הטלוויזיה המקומי ועד מאות אלפי בוגרי המכללה, בהם לא מעט כאלה שתורמים סכומי עתק ל"אלמה מאטר" שלהם ("האם המיניקה", הכינוי שבו אמריקאים משתמשים כדי לקרוא לאוניברסיטה שבה למדו) - כולם מהווים לקוחות פוטנציאליים וחברות מסחריות לא מפסיקות להילחם על הזכות להעניק את שמן למשחק בול כזה או אחר. רשתות השידור, בראשות ESPN, נרתמות לפמפום עונת משחקי הבול, הרייטינג בעלייה, ההכנסות מפרסום גדולות, והחגיגה מזינה את עצמה.

אחרי ששנת 2009, שיא המשבר בארה"ב, הראתה האטה בצמיחה בהכנסות של פוטבול המכללות, הרי שכבר ב־2010 הן חזרו לשבור שיאים, כשהרווחים של כלל הקבוצות בדיוויז'ן 1 חצו לראשונה את רף מיליארד הדולרים ועמדו על 1.1 מיליארד. רק 64 מ־68 תוכניות הפוטבול רשמו רווח. שלוש סיימו מאוזנות, ורק אחת דיווחה על הפסד. וכשבכל העונה קבוצה ממוצעת מקיימת רק מעט יותר מעשרה משחקים, הרווח הממוצע של 15.8 מיליון דולר - הוא הרבה יותר מאשר רווח של מיליון למשחק. כ־90% מההכנסות העצומות הללו מגיעות מתרומות, מפרסום ומזכויות שידור (היתר זה בעיקר תשלומים ממשלתיים), וכשההוצאה הממוצעת פר שחקן (שכמובן לא זוכה למשכורת) היא כ־90 אלף דולר לשנה, כמובן שקל יותר לרשום רווחים.

אבל כאמור, השיטה ממש לא חפה מביקורת. ראשית, קיימות הקריאות הברורות להחיל איזשהו מודל של שכר עבור הבחורים הצעירים הללו, שהם ב־99.9% מהמקרים לא יותר מפיונים חסרי פנים שמסכנים את בריאותם משחק אחרי משחק (ובגמר הארצי אפשר היה לראות זאת שוב, עם פציעה מחרידה לאחד משחקני אלבמה). תוכניות להעלאת סכומי המלגות שהם מקבלים כבר נמצאות בבדיקה.

הגיחוך זועק לשמים

ומעבר לכך, שיטת משחקי הבול מעוררת יותר ויותר אנטיגוניזם ככל שחולף הזמן. כשב"ביזנס אינסיידר" דיווחו כשרשת המסעדות צ'יק א־פיל משלמת 4.4 מיליון דולר לשנה כדי שהפיץ' בול ייקרא על שמה, הם לא פספסו את ההזדמנות להיכנס ב־BCS. "רוב משחקי הבול הם משחקי ראווה חסרי משמעות. כדי להוסיף חטא על פשע, לרבים מהם יש שמות מגוכחים, הודות לחוזי חסות יוקרתיים", נכתב במאמר המערכת, שמוביל את הקורא למשחק ניחושים מלווה בתמונות תחת הכותרת: "האם אתה מכיר את החברות שנותנות חסויות למשחקי בול". רמת הגיחוך זועקת לשמים.

הרעיונות לשינוי השיטה זורמים כל הזמן, ועיתונאים אמיצים כמו ווילבון אומרים אותם בקול רם, שוב ושוב. פלייאוף נורמלי הוא כמובן השיטה המועדפת על המבקרים. משהו שיידמהלמארץ'־מדנס הרווחי בטירוף של כדורסל המכללות. אבל כל עוד המכונה מדפיסה כסף, והמצב הנוכחי הוא שהליגות הגדולות רק הולכות ומשמינות ממזומנים ומחוזי שידור מרהיבים, לא נראה ששינוי ייעשה בקרוב. אפילו שמחשב קובע את זהות העולות לגמר. ואם זה מרגיש לכם כמו איזו סצנה עתידנית, שבה מחשבים וכסף קובעים הכל, גם במקום שבו הספורט כביכול טהור כמו פוטבול מכללות, ובכן אתם צודקים.