הספורט מדיר נשים?

השיח סביב הדרתן של נשים מהמרחב הציבורי הפך בשבועות האחרונים לנושא מרכזי בסדר היום החברתי והתקשורתי. בעוד שדחיקתן של נשים לשולי החברה מסעירה רבים, ממשיכים עולם הספורט, וארגוני התקשורת בתוכו, להתייחס לתופעה כמובנת מאליה ולשמר את מעמדה הנחות של האשה, דווקא במרחב הכי פופולרי בחברה.

דניאל רוט, שדרנית ערוץ הספורט וקלעית לשעבר. מתי נראה שנשים יעברו משולי הסיקור הספורטיבי למרכז? צילום: טל שחר

מאז התבססותו של הספורט המודרני, נשים היוו גורם משני לדומיננטיות הגברית בספורט, בדומה לתחומי חיים אחרים. הן נתפסו כחריגות בעולם הספורט ועיסוקן בתחום נחשב לבלתי הולם ולעתים אף לסטייה. ההתקדמות האדירה במעמדה של האשה בעשורים האחרונים, וכתוצאה מכך, גם במרכיבים רבים של ספורט הנשים, מתבררת לעתים, כשמביטים לעומקן של עובדות, כאשליה. התקצוב הדל, התגמולים המשניים, המשאבים המוגבלים ובעיקר היחס המזלזל המופנה לנשים בספורט, מנציחים את שוליותן במרחב הספורטיבי ומעבר לו.

צמיחה מרשימה

במעקב אחר התפתחותו של ספורט הנשים קשה שלא להתרשם ממגמת הגידול במספר הספורטאיות המשתתפות בספורט תחרותי ברחבי העולם ובלגיטימיות של העניין בשנים האחרונות. בהתאם, ניתן לזהות מגמה של השוואת הפרסים והתגמולים המוענקים לספורטאים ולספורטאיות, כמו גם התבססותן של ספורטאיות כמודל לחיקוי. ייצוגן של נשים במפעלים ספורטיביים משמעותיים, כמו אולימפיאדות למשל, גדל בהתמדה, כחלק מההכרה בזכויותיהן וביכולתן. באולימפיאדת בייג'ינג 2008, למשל, עמד שיעורן של הנשים כבר על 46% מכלל הספורטאים בתחרות (אף שחלק מהמשלחות הופיעו ללא ייצוג נשי בכלל). במשחקים האולימפיים הקרובים, בלונדון 2012, נשים אפילו יוכלו לקחת חלק בכל הענפים, ובכלל זה באיגרוף, שנותר יותר ממאה שנה בשליטה גברית בלעדית. המעניין הוא שבמקביל לפתיחת השערים לנשים בכל הענפים האולימפיים, נותרו עדיין ענפים שנועדו לנשים בלבד, כמו ההתעמלות האמנותית והשחייה הצורנית, שמדגישים את האסתטיקה והרוך.

ענפים אחרים, כמו הטניס הפכו, ידידותיים לנשים, בעיקר בשל מאפיינים פנימיים (חוקים, לבוש וכדומה), שהעניקו לגיטימציה לנוכחות משמעותית של נשים. בהתחשב בכך, אין ממש להתפלא מהדרישה, שנשמעת ערב המשחקים האולימפיים בלונדון, שמתאגרפות ילבשו חצאיות מיני במקום מכנסי האגרוף.

מנגנון הדרה מתוחכם

בדוגמאות אלו יש אולי כדי להמחיש את המנגנונים המתוחכמים שמשאירים את הנשים בצדי הבמה הספורטיבית, גם כשהמציאות הכמותית מצביעה על שוויון. דוגמה בולטת לעדיפות הברורה שניתנת לגברים בספורט מצויה בארגון המשחקים, בטורנירי ספורט קטנים וגדולים כאחד. משחקי הנשים, דרך קבע, נתפסים כחשובים פחות, ועל כן נערכים מוקדם יותר ממשחקי הגברים. מעין מופע חימום להצגה המרכזית. בכך נוצרת ומתקבעת, הלכה למעשה, היררכיה משוכללת בין המשחקים. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא הנציגות הדלה של נשים בהנהלות האיגודים והתאחדויות הספורט. בישראל, למשל, ישנו מספר זניח של נשים בהנהלות האיגודים, גם בענפים שבהם כמות הספורטאיות גבוהה במיוחד. הטענה המקובלת בהקשר הזה היא שספורט הגברים פופולרי יותר, ולכן טבעי לגמרי שמשחקיו יעמדו בקדמת הבמה. למעשה, הטענה קצת מתעתעת משום שגם בענפי ספורט שבהם משחקי הנשים אינם פחות אהודים, כמו הטניס בשנים האחרונות, משחקי הגברים עודם מהווים את שיאו של הטורניר. גמרי טורנירי הגראנד סלאם, שנערכים בסופי שבוע, יכולים לשמש דוגמה לכך. משחק הנשים נערך בשבת ולאחריו, בראשון, נפתח גמר הגברים כאירוע השיא. יתרה מכך, יש בטענה גם התעלמות משאלת הביצה והתרנגולת. הרי כל עוד משחקי הנשים נערכים כ"מופעי חימום", קשה לשנות את התפיסה המשנית ביחס אליהם.

כך, למשל, מרבים להצביע בערוץ הספורט הישראלי על נתוני הצפייה הנמוכים של ליגת הנשים בכדורסל (ששודרה תקופה ארוכה על ידי הערוץ, בטרם נדדה לערוץ הטלוויזיה של ONE). אולם גם אם אין זו הסיבה היחידה, אי אפשר לנתק את העניין המוגבל במשחקים משעות קיומם (ושידורם), שהיו לרוב הרחק משעות צפיית השיא.

בכלל, תקשורת הספורט בישראל הפכה לאחד הגורמים המרכזיים בשיקוף היחס הדואלי לספורט הנשים ואולי אף בעיצובו. מצד אחד, עוסקת התקשורת בספורט נשים בתדירות גבוהה יותר מבעבר, אבל עושה זאת, מן הצד השני, בתנאים מאוד מוגדרים. כמות עיתונאיות הספורט, מצד אחד, גדולה משהיתה אי פעם, אולם היחס לנשים במדורי הספורט נותר מוגבל, במקרה הטוב, מצד שני.

כדי שאירוע הקשור בספורט נשים יוגדר כמעניין, הוא חייב לענות על קריטריונים, שאינם מהווים בכלל שיקול בהתייחס לספורט הגברים. עורכי ספורט מצהירים כי ישמחו לתת במה לספורט הנשים, ברגע שאלו יביאו הישגים. משוואה שמעולם לא הפריעה למדורי הספורט לעסוק באופן אינטנסיבי בכדורגל הגברים, למשל, שלא הצטיין משך השנים בהישגים מרשימים. פעולות ספורטיביות שגרתיות, כמו אימון והעברת שחקנים בין קבוצות, מוגדרות מעניינות כאשר מדובר בספורט הגברים, אבל כדי שאירוע הקשור לספורט הנשים ייחשב למעניין וראוי לסיקור, יהיה עליו לכלול עוד כמה אפיונים. הישג יידרש להיות מרשים, פציעה תצטרך להיות חמורה וראיון יפורסם רק אם יהיה פרובוקטיבי.

ערוץ הספורט, למשל, שמתגאה במחויבות שלו לקידום ספורט הנשים בישראל, הפך את הפעילות השגרתית בליגת הנשים בכדורסל ממש לשקופה. בעיקר בשל שיקולים תחרותיים, אתר הערוץ מתעלם כמעט לחלוטין מהתחום ובכלל זה אף לא טורח לעדכן על המשחקים במשבצת לוח התוצאות. מעניין שלצד ההתעלמות מליגת הנשים המקומית, ניתן למצוא בלוח התוצאות פירוט מרשים על כדורסל המכללות מארצות הברית וליגת ההוקי של פינלנד.

נשים? בבגד ים

אמת היא שמספרן הגובר של עיתונאיות הספורט בארגוני התקשורת השונים משקף פתיחות מסוימת. העובדה שישנן בישראל שתי עורכות ספורט ראשיות מרשימה בפני עצמה. אולם כמו בממדים האחרים שצוינו, הפער בין הנתון הכמותי לבין הסיקור המהותי שריר וקיים. מחקרים מהארץ ומהעולם מלמדים שאין קשר הכרחי בין נוכחות נשים במערכות הספורט ובין אופי הסיקור. אתרי הספורט מעוטרים דרך קבע בתמונות של דוגמניות בבגדי ים, אך מתעלמים מסיקור שגרתי של ספורטאיות, כשאין הישגים מרשימים. נוסף על כך, כדאי לשים לב שחלק מהנשים במערכות הספורט נמצאות בתפקידים פריפריאליים, כמו מגישות, כתבות רכילות, כתבות צבע ושדרניות קווים, כך שהשינוי פחות עמוק משהוא נראה במבט ראשון. נסו להיזכר מתי לאחרונה שמעתם, למשל, פרשנית באחד ממשחקי הכדורגל גברים או הכדורסל גברים?

בהתחשב בפופולריות העצומה של הספורט והשפעתו העצומה על החברה, ובכלל זה על ילדים ובני נוער, ראוי, אם כך, לתת את הדעת גם על היחס האמיתי לנשים בספורט.

הכותב הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת ספורט במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובאוניברסיטת בר־אילן