המאניה־דיפרסיה של "יצרני המזרנים"
הקבוצה השלישית בספרד נעה בין עונות מוצלחות לאסונות ספורטיביים. האם האסטרטגיה החדשה של ההנהלה תוביל אותה לאדמה יציבה?
10:1405.01.12
לפני שבועות אחדים חגג אלכס פרגוסון 25 שנים רצופות מאז שנכנס בפעם הראשונה לאולד טראפורד בתור מאמן. באותה תקופה של 25 השנים התחלפו בוויסנטה קלדרון, ביתה של אתלטיקו מדריד, לא פחות מ־46 מאמנים. האחרון שבהם, דייגו "אל צ'ולו" סימונה הארגנטינאי, שהיה שותף לאליפות האחרונה של הקבוצה, נכנס בחודש שעבר לתפקיד בניסיון לתת קצת יציבות למועדון שהפך את בניית הציפיות המוגזמות לטבע שני. "יש לו גישה אופטימית שתעזור לשנות את מצב הרוח שלנו", אמר אחד מבכירי המועדון על המאמן החדש.
אלבארו דומינגז, אתלטיקו מדריד צילום: רויטרס
הקולצ'ונרוס ("יצרני המזרנים" - מכינויי הקבוצה, זכר לימים שבהם תפרו את החולצות משאריות של מצעים) צריכים קצת אופטימיות. הם הקבוצה השלישית בספרד בכמות האליפויות (תשע), בכמות חברי המועדון ובהכנסות (125 מיליון יורו ב־2010). אבל האם הקבוצה השלישית אחרי ריאל מדריד וברצלונה יכולה להתקדם מעבר לאיפה שהיא נמצאת כיום?
אצטדיון חדש. נו אז?
בתחילת דצמבר חשפו ראשי המועדון את הפרטים על האצטדיון העתידי של הקבוצה, שהעבודות עליו כבר החלו. מדובר באצטדיון אתלטיקה קיים, שנקרא La Peineta ("סיכת הראש"), והוא חלק מקומפלקס ספורטיבי שלם שנועד לשמש את מדריד אם וכאשר תזכה לארח אולימפיאדה.
אלבארו דומינגז, אתלטיקו מדריד צילום: רויטרס במסגרת הפרויקט יורחב האצטדיון, כך שיכיל כ־73 אלף מקומות (לעומת 50 בוויסנטה קלדרון), ויהיו בו גג נפתח, 100 תאי VIP ושאר פינוקים שצפויים להציב אותו בשורה הראשונה של מגרשי הכדורגל בעולם. מחיר התענוג: 195 מיליון יורו, כסף שאמור להגיע ברובו ממכירת השטח של המגרש הנוכחי לחברת הבירות הספרדית Mahou. אם הכל ילך כשורה, רוחיבלאנקוס אמורים לערוך בו את הסיפתח בעונת 2014/15.
"זה אחד הימים החשובים בהיסטוריה של המועדון", ציין הנשיא אנריקה סרסו, ואילו בעל המניות הראשי של אתלטיקו, מיגל־אנחל חיל־מארין, הוסיף כי מרגע שהאצטדיון ייפתח, הוא צפוי להגדיל את ההכנסות ב־20 מיליון יורו לעונה לפחות.
אלה שאוהדי אתלטיקו כבר מזמן לא מתרגשים מחדשות טובות או מאמינים למה שמספרים להם סרסו וחיל־מארין.
כדי להבין במי מדובר, נספר כי האחרון הוא בנו של חסוס חיל, מי שהיה נשיא המועדון בין 1987 ל־2003, ואחד האחראים הראשיים לאופי המאני־דפרסיבי של אתלטיקו. מצד אחד, במהלך שנותיו הרבות הוא השקיע בקבוצה הרבה כסף. מצד שני, הוא היה אדם גס שהסתבך בשלל שערוריות, כולל חילופי מהלומות, הערות גזעניות ואפילו מאסר. חוץ מזה, הוא היה פוליטיקאי ימני קיצוני - בדיוק ההפך מהאופי המסורתי של אתלטיקו, הקבוצה ה"אדומה" והסוציאליסטית של מדריד, קונטרה ללבנים של ריאל, הקבוצה של הימין המלוכני.
חיל מת ב־2004 כשברזומה שלו דאבל היסטורי (ב־1996) וירידה משפילה לליגה השנייה. מאז, המתח הזה בין הישגיות לכישלון מלווה את המועדון ומתבטא בעיקר בהרבה בינוניות.
בחזרה לאצטדיון החדש. אין ספק שמדובר בתוכנית מעוררת השראה, והעובדה שגם ולנסיה שוקדת מחדש על השלמת אצטדיון הנואבו־מסטאייה עשויה לבשר את ראשיתה של קריאת תיגר על ההגמוניה בארסה־ריאל. אלא שכמו שציינו בעוקצנות בעיתון ה"מארקה", אתלטיקו בונה אצטדיון ברמה של ליגת האלופות, לקבוצה שאפילו לא מעפילה לליגה האירופית.
423 מיליון יורו על שחקנים
ניתן ללמוד משהו על אתלטיקו מהנתון הבא: לפי בדיקה שערך העיתון "אל פאיס", מאז שנת 2000 הוציאה אתלטיקו על רכש שחקנים לא פחות מ־423 מיליון יורו, גם כאן היא שלישית אחרי שתי הגדולות (שהוציאו הרבה יותר). אלא שבעוד שריאל ובארסה הפכו את הכסף הזה לאינספור תארים, את אתלטיקו הוא הביא למקומות 8–9 בממוצע. לשם השוואה, ולנסיה הוציאה בתקופה הזו 380 מיליון יורו על רכש, אבל ידעה לתעל אותו לשתי אליפויות וממוצע של מקום רביעי.
מה שלא פחות מעניין הוא כמות השחקנים שהרוחיבלאנקוס קנו בתקופה הזו - 108, יותר מכל קבוצה אחרת בליגה. וזה לא שלא הגיעו כוכבים. מרשימת השמות שעברו בוויסנטה קלדרון בעשור האחרון היה אפשר לבנות אימפריה, אלא שזה לא קורה. חלק לא השתלבו, אחרים הצליחו אבל עזבו. אתלטיקו פעילה בשוק ההעברות, אבל לא משכילה לבנות קבוצה יציבה. אגב, ייתכן שהרכישה הבולימית של שחקנים קשורה גם לחברות השקעות ולקרנות גידור שמעורבות בהליך רכישות השחקנים של אתלטיקו, ולאינטרס שלהן שיהיו כמה שיותר החתמות.
לפני שנה וחצי, למשל, הכל נראה אופטימי: סרחיו אגוארו ודייגו פורלאן הובילו את אתלטיקו לזכייה בליגה האירופית, והקבוצה נראתה במרחק 3–2 שחקנים טובים מהצמרת של היבשת. אבל אז הכל נפל, כרגיל. פורלאן הסתכסך עם המאמן ועזב, אגוארו הלך בעקבות הכסף הגדול של הסיטי וגם השוער דוד דה־חאה עזב. הקבוצה התפרקה. בקיץ האחרון, סיפור דומה: מצד אחד שורה של רכישות בינוניות ומטה, ומצד שני החתמת הענק של פלקאו הקולומביאני שהגיע מפורטו תמורת 40 מיליון יורו. וכשהרכש בבלגן, התוצאות בהתאם: מקום עשירי עם חמישה ניצחונות ב־16 מחזורים.
חובות ושחיתות
בדומה לרוב המכריע של הקבוצות הספרדיות, גם אתלטיקו זקוקה לכסף, ובדחיפות, כשהיא סוחבת חוב שמגיע ל־430 מיליון יורו. אגב, למרות החובות, חיל־מארין מיודענו מושך מהמועדון משכורת שנתית של מיליון יורו. פלא שהאוהדים לא מאמינים למילה שיוצאת לו מהפה? כדי לצאת מהתסבוכת, בונים במועדון - מלבד על האצטדיון החדש ועל הכוכבים שבאים והולכים - גם על שני אלמנטים נוספים.
הראשון הוא האוהדים: במועדון החלו בשנה האחרונה בתוכנית לגיוס חברים חדשים, תוך יצירת סטטוס חדש: חברי מועדון. הללו משלמים חלק מדמי המנוי וזוכים לחלק מההטבות, אבל לא מקבלים כרטיס עונתי למשחקים. היוזמה הזו הקפיצה את מספר החברים הכולל ל־55 אלף, והיעד הוא להגיע ל־70 אלף עד להקמת האצטדיון.
השני הוא כסף מזכויות שידור: מתוך 540 מיליון היורו שמקבלות כיום קבוצות הליגה מהטלוויזיה, אתלטיקו היא שלישית (אלא מה?) בקופון שהיא גוזרת, עם כ־40 מיליון יורו בעונה (הרחק מאחורי 140 מיליון שגורפות שתי הגדולות). ב־2015 אמורה לגדול ההכנסה הכוללת לכ־900 מיליון יורו, ואם יתקבל ההסכם שמרבית הקבוצות כבר חתמו עליו, אזי ולנסיה ואתלטיקו יתחלקו ב־11% מההכנסות, כלומר קרוב ל־50 מיליון יורו בעונה כל אחת. אולם, לא רק שמדובר בגידול מסוים לעומת המצב הנוכחי, המודל המוצע, שזוכה לביקורת עצומה בשל ההיררכיה שהוא יוצר, יאפשר לאתלטיקו גם לשמר ואף להגדיל את הפער הכלכלי שלה מהקבוצות הקטנות.
מלבד זאת, הנהלת הקולצ'ונרוס חתמה לאחרונה על הסכם לשיתוף פעולה עם שורה של מועדונים מסין, תאילנד, מרוקו, ברזיל ומקומות נוספים. המטרה ברורה: לחשוף את המועדון לשווקים חדשים, שם ניתן לקיים משחקי ראווה וכמובן - למכור מוצרים.
מעבר לאליפויות ולגביעים, אם יש משהו שמטריד באמת את אוהדי הרוחיבלאנקוס היא העובדה שכבר 11 שנה הם לא טעמו טעם של ניצחון בדרבי נגד ריאל. אצטדיון חדש, מאמן חדש ובעיקר הרבה יציבות - אולי יוכלו לשנות את המצב.
