ברוכים השווים

בפברואר 2010 ביצעו אנשי האתר הגרמני Transfermarkt הערכת שווי לאלמוג כהן, אז קשר צעיר שרק אוהדי מכבי נתניה שמעו עליו. 300 אלף יורו - הערכה סולידית, אפילו לא רעה - זה מה שנתנו לו אז הגרמנים. כמה חודשים אחרי כן מצא את עצמו כהן בקבוצת נירנברג. הוא למד גרמנית, השתלב בהרכב, כבש שער אדיר והגיע לנבחרת ישראל. בפברואר 2011 כבר הוערך שוויו ב־1.5 מיליון יורו. בקיץ האחרון זינק השווי ל־3 מיליון יורו - עלייה של 1,000% בתוך שנה וחצי, תשואה שאפילו סטארט־אפ מהרצליה פיתוח לא היה מתבייש בה. כדי להבין את ההישג נציין שרק שחקן אחד בסגל של נירנברג שווה יותר מאלמוג.

אלמוג כהן לא לבד: בשנה האחרונה התמלאה אירופה בכמות חסרת תקדים של לגיונרים ישראלים - חלקם כבר שמות מוכרים, אחרים בדרך להיות כוכבים ורבים מהם על תקן של תיירים. בדקנו את 20 הלגיונרים הבכירים, אלה ששווים 750 אלף יורו ומעלה, ואלה המגמות העיקריות:

יוסי בניון. כבר הגיע לגיל שהמחיר לא עולה בו צילום: רויטרס

הכוכבים העולים

בשורה הראשונה נמצאים אלה ש"עשו את זה" לאחרונה - הגיעו לאירופה בלי הרבה צלצולים, השתלבו והעיפו את השווי שלהם למעלה. ברשימה הזו ניתן למצוא, לצד אלמוג כהן, שחקנים כמו בירם כיאל שנמכר לסלטיק ב־2010 תמורת כ־1.5 מיליון יורו, התחיל את 2011 עם שווי של 2 מיליון יורו וכיום שווה 4.5 מיליון יורו, והרגל עוד נטויה.

מקרה דומה הוא זה של ביברס נאתכו שבתחילת 2010 קיבל בהפועל ת"א הערכת שווי של מיליון יורו ובקיץ האחרון כבר הוערך ב־2.8 מיליון יורו. העונה הוא מוביל את השגרירים הישראלים באירופה במספר הופעות, בדקות משחק ובבישולים, והוא שני בכמות השערים. הימור בטוח: המניה שלו בעלייה.

גם הצמד הפולני - מאור מליקסון ודודו ביטון מוויסלה קרקוב - נתן לעצמו קפיצת שווי באמצעות הרגליים. מליקסון, שלפני פחות משנתיים עוד שיחק בב"ש והוערך ב־350 אלף יורו, קיבל בקיץ תווית מחיר של 2.1 מיליון. דודו ביטון, שהיה שווה לפני שנתיים 200 אלף יורו בהפועל רעננה, הוערך בתחילת השנה (עדיין בקבוצת שרלרואה) ב־750 אלף. השנה, אחרי מבול של 15 שערים בפחות מחצי עונה (ראשון בין הישראלים), השווי הזה צפוי להיות לפחות כפול.

לבסוף, קטנים יותר במספרים אבל לא פחות מרשימים, שחקנים כמו עדן בן בסט ותומר חמד - שניהם הכפילו את השווי שלהם בתוך חצי שנה כשעברו מעיר הכרמל לליגות של צרפת ושל ספרד (בהתאמה), ואחרי העונה הנוכחית השווי שלהם צפוי להמשיך לעלות.

בירם כיאל. נסיקה מרשימה בשווי השחקן צילום: רויטרס

השועלים הוותיקים

הם מכירים את המגרשים באנגליה או בספרד לא פחות מאשר את וסרמיל והקופסה. חשבונות הבנק שלהם כבר מסודרים לכל החיים. תנו להם עוד שנה־שנתיים בחיים הטובים של אירופה לפני שהם תולים את הנעליים או חוזרים לסיבוב פרידה בלבאנט. אלה החבר'ה הוותיקים, שעשו קריירה יפה ביבשת הישנה וזוכים להערכות שווי מרשימות, אבל השיא, כך נראה, כבר מאחוריהם.

בקטגוריה הזו ניתן למצוא את דודו אוואט (34), עונה תשיעית בספרד, שמוערך כיום ב־3 מיליון יורו. טל בן חיים, בעונה שמינית באנגליה, היה שווה לפני שלוש שנים בצ'לסי 5 מיליון יורו, ומהם נותרו היום 3 מיליון יורו. גם אליניב ברדה שייך לקבוצה הזו - אחרי יותר מ־50 שערים בגנק הבלגית ברדה כבר לא בשיאו, אבל עדיין מוערך ב־2.8 מיליון יורו. לבסוף, בליגה משל עצמו, יוסי בניון, הישראלי היחיד שיכול להגיד שפעם הוא היה שווה הרבה יותר ועדיין ליהנות מתווית מחיר של 8.5 מיליון יורו, שווה למשל לערכו של כוכב ענק כמו דייגו פורלאן.

.

חובת ההוכחה

קטגוריה נוספת היא של אלה עם שווי שוק מרשים שנזקף בעיקר להישגיהם בארץ, כך שחובת ההוכחה באירופה עדיין עליהם. איתי שכטר עשה שווי זינוק אדיר סביב העפלת הפועל ת"א לליגת האלופות, והכפיל את ערכו בתוך ארבעה חודשים ל־3 מיליון יורו. גם חברו להפועל, ערן זהבי, הקפיץ את ערכו (המספרת נגד ליון בטח תרמה כמה מאות אלפים), וצריך להתמיד בפאלרמו כדי להמשיך לעלות. ליאור רפאלוב, שקיבל בקיץ תווית מחיר של 2.5 מיליון יורו, נמצא במצב דומה.

המדשדשים

שוויים רשום על הישגיהם בעבר. כולם מודעים לפוטנציאל, אבל בינתיים, באירופה, זה עדיין לא קורה. ברשימה הזו נמצאים שחקנים כמו בן שהר, גילי ורמוט, שלומי ארבייטמן או מאור בוזגלו. חלקם יצליחו להשתדרג ולפרוץ, ואת השאר נראה בעונה הבאה בליגה של לוזון.

.

ליגת־העל

עשרת הישראלים הכי שווים שמשחקים בליגת־העל מגיעים מארבעת המועדונים הגדולים באופן מסורתי: ארבעה ממכבי חיפה, שלושה ממכבי תל אביב, שניים מהפועל ואחד, למרות הכל, מבית"ר. העובדה הזו תואמת גם את טבלת השווי של הסגלים המלאים, שבה מכבי חיפה ראשונה (14 מיליון יורו), מכבי תל אביב שנייה (כמעט 13) והפועל תל אביב שלישית (12.8). אגב, שני השחקנים בעלי השווי הגדול ביותר בליגה - 2 מיליון יורו - אינם ישראלים. מדובר בהאריס מדוניאנין ממכבי תל אביב ובאפולה אדל מהפועל תל אביב.

מבט מדוקדק יותר על העשירייה מגלה תופעה מעניינת: מחירם של רוב השחקנים הכי שווים בארץ נמצא במגמת ירידה, מה שעולה בקנה אחד עם העונה החלשה שעוברת על הגדולות (חיפה ומכבי), האיומה במקרה של בית"ר והלא מבריקה במקרה של הפועל. יוצאים מן הכלל הם שלושה סקוררים שממשיכים לכבוש שערים.

נתחיל במכבי: ב־2007 הוערך שוויו של רוברטו קולאוטי - אז כוכב מכבי חיפה והנבחרת - ב־2.5 מיליון יורו. שנתיים אחר כך, בערוב ימיו הלא מוצלחים בגרמניה, צנח השווי למיליון יורו בלבד. קשה להאמין שעלה מאז. גם ברק יצחקי ואלירן עטר באותה מגמה.

במכבי חיפה התמונה דומה: תמיר כהן, שבימיו בבולטון הוערך ב־2.5 מיליון יורו, צנח בקיץ ל־1.5 מיליון יורו בלבד, מה שבכל זאת מספיק כדי להיות הישראלי עם תווית המחיר הכי גדולה בליגה. גם אייל גולסה ירד, ואילו יניב קטן, אוטוטו בן 31, שומר על יציבות. יוצא דופן הוא ויהאם עמאשה, מלך שערי הליגה, שנכנס היישר מהפינה לשיפוטכם עם הערכת שווי ראשונה בסך מיליון יורו.

שני חלוצים נוספים שערכם רק תופח הם הצמד של הפועל: טוטו תמוז, שעלה מ־900 אלף יורו בסוף 2010 ל־1.2 מיליון יורו כיום; ועומר דמארי, שחצי עונה מצוינת במדים האדומים הזניקה את ערכו ב־250%: מ־400 אלף יורו למיליון יורו. מאיפה הפער בין החלוצים? צריך לזכור שעמאשה יהיה בן 27 בקיץ, ותמוז ודמארי יהיו בני 23. אירופה היא היעד הבא שלהם.

וקריית שמונה? היא מדורגת כיום במקום ה־14 בליגה עם סגל ששוויו הכולל פחות מ־2.9 מיליון יורו, כלומר מדוניאנין ואלירן עטר שווים יותר מהקבוצה הצפונית כולה. שווה?