על הקשר בין קריית שמונה לגרין ביי
הדרך היחידה בה הפועל קריית שמונה יכולה להישאר בצמרת לאורך שנים זה להמשיך את ההשקעה בבסיס של המועדון
הצלחת עירוני קריית שמונה בליגת ווינר אינה תופעה נדירה מדי בכדורגל ובספורט העולמי. קבוצות פריפריאליות קטנות מצליחות מדי כמה שנים להגיע לרמות הגבוהות ביותר מבחינתן בחצי השנה הראשון של העונה.
השנה אלה מונפלייה בצרפת, אודינזה באיטליה ומולדה בנורבגיה, לפני מספר שנים היו אלה הופנהיים בבונדסליגה, בורסהספור בטורקיה ובואבישטה בפורטוגל. בליגות הגדולות והחזקות, בדרך כלל, הקבוצות הקטנות דועכות בחצי השנה השני והסטטיסטיקה מתיישרת - הגדולות זוכות בתארים. בליגות מבולגנות הקבוצות הקטנות הללו יכולות לקחת אליפות שנה אחרי שנה.
ברומניה, למשל, קלוז', אוניראה אורזיצ'ני ואוצלול גאלאץ השתלטו על הליגה, שדינמו וסטיוואה בוקרשט היו דומיננטיות בה לאורך עשרות שנים. מצב זה קורה בגלל, ונשתמש בביטוי רומני, ש"כשהחתול הגדול לא בבית, העכברים חוגגים".
בישראל גם אין חתול גדול בבית העונה. הפועל תל אביב עברה קיץ קשה, אבל בזכות עבודה טובה של היו"ר דורון אוסידון והמנכ"ל ניר ענבר הצליחו לבנות קבוצה ראויה אך לא יותר מזה. מכבי חיפה עברה יותר מדי שינויים ומכבי תל אביב, ובכן, היא מכבי תל אביב. בית"ר ירושלים כבר לא בין הגדולות בגלל שלקבוצה אין בעלים. כלומר יש לה בעלים רשמי, אבל הוא לא מכתיב מדיניות או דרך כלשהי - ויש גם חובות ומלא אינטרסים בתוך ומחוץ למועדון. נותר ואקום בפסגה, אליו נכנסה העכברית קריית שמונה. זה נפלא, זה מרגש, זה רומנטי וכו'.
השאלה הגדולה היא כמה זמן זה יכול להחזיק מעמד. זה תלוי בניהול הקבוצה והיכולות שלה לשרוד גם אחרי שכוחות השוק יפזרו את צוות האימון וצוות השחקנים המוכשרים.
יש קבוצות קטנות שהצליחו לעמוד בגבורה מול כוחות השוק ולבנות את עצמן מחדש כדי להתחרות שנה אחרי שנה בצמרת. ליל הצרפתית, למשל, היא כזו. הקבוצה נבנתה על בסיס איתן של ניהול קונסרבטיבי ואקדמיה מצוינת; אודינזה עושה את זה גם באיטליה - למרות שספק גדול אם תצליח לזכות באליפות; והופנהיים, קבוצה מכפר של 3,000 תושבים, הצליחה למקם את עצמה כחברת קבע בליגה הגרמנית בזכות מערכת סקאוטינג ואקדמיה משובחות.
עירוני קריית שמונה עוד צריכה להוכיח שהמערכת שם חזקה מספיק כדי לשרוד את הרוחות החזקות בפסגה.
שחקן הפאקרס עם האוהדים. גאווה והשראה צילום: איי פי
סיינט איזי
כולם משבחים את איזי שרצקי על ההשקעה יוצאת הדופן שלו בקריית שמונה. מהשחקנים, דרך האוהדים ועד הקבוצות היריבות. ואכן, ההשקעה שלו ראויה לתשבוחות. בניגוד למיליונרים אחרים שהשקיעו את מירב כספם בקבוצה בוגרת, שרצקי משקיע הרבה יותר בחוכמה במחלקת הנוער ובקהילה המקומית. למזלו הוא גם התחבר עם מאמן מאוד מוכשר - רן בן שמעון. תוסיפו לזה חולשה יחסית של הקבוצות הגדולות ותקבלו מקום ראשון.
כדי לחזק את קריית שמונה, שרצקי לא צריך להתחיל להשקיע עכשיו בהבאת שחקנים חדשים ויקרים לקבוצה הבוגרת. הוא צריך להשקיע עוד במה שעבד לו עד עכשיו: השקעה נוספת במחלקת הנוער ובניית אקדמיה, השקעה נרחבת יותר במחלקת הסקאוטינג המקומית כדי למצוא את הילדים הכי מוכשרים מהחרמון, דרך כפר בלום ועד השיכונים בקריית שמונה. וגם, כדי לחזק את מה שיש עוד יותר, מומלץ להתקרב עוד יותר לקהילה המקומית על ידי הכנסתה למועדון.
הקהילה המקומית מכירה את הקבוצה ואוהבת אותה אבל עדיין מושפעת בעיקר מהצלחת הקבוצה ולא בהכרח מהחיבור אליה. כשירדה קריית שמונה לליגת המשנה לפני שלוש שנים, מספר הצופים במגרש ירד ב-56% ל-1,047 בממוצע. בעונה שאחרי, כבר בליגת העל, קפץ הממוצע ב-188.5% ל-3,020 והעונה, על פי ההערכות החכמות, ממוצע הקהל במשחק כבר גדול בהרבה.
פיסת נייר ב-250 דולר
אבל כדי להסביר מה זה אומר "להכניס את הקהילה למועדון", ניקח לדוגמה את קבוצת גרין ביי פאקרס.
הקבוצה הטובה ביותר ב-NFL כיום מגיעה מעיר פצפונת במונחים אמריקאים – 100 אלף תושבים. גם האזור שהיא ממוקמת בו, וויסקונסין, פצפון ביחס למדינות אחרות. השוק המקומי של גרין ביי מוכה אבטלה, אבל זה עדיין לא מונע מאוהדי הקבוצה לקנות פיסת נייר שעולה 3 סנט ב-250 דולר, ובקצב מטורף - 1,600 פיסות נייר כאלו נמכרו ב-11 דקות.
למה? כי פיסת הנייר הזאת מעניקה להם מניה בקבוצה שלהם - בעלות על הגרין ביי פאקרס, הקבוצה היחידה בארה"ב שנמצאת בבעלות האוהדים. "אם היית אי פעם בלאמבו פילד, אתה יודע שאתה חלק מקהילה. אם יש לך מניה, אתה מרגיש אפילו עוד יותר קרוב לקהילה", אמר אוהד הפאקרס, סטרלינג ברי, לדארן רובל מ-CNBC. תחושה כזו, עם כל הכבוד לפילנתרופ איזי שרצקי, זו תחושה שמביאה עוד אנשים למגרש ומחזקת את הקשר לקבוצה. אגב, בזכות מכירת המניות הזו הקבוצה מצליחה לגייס מספיק הון כדי להשקיע באצטדיון שלה, מה שמניב לה עוד הכנסות ומחזק אותה לטווח הארוך.
מכירת מניות לאוהדים, לפי קרייג סילבר, בעל טור במגזין "פורבס" ובעל מניה של הפאקרס, היא הסיבה העיקרית להצלחה של גרין ביי לאורך השנים. זאת למרות השוק הפצפון ממנו היא מגיעה. סילבר כותב: "את המניה, שאני והאחים שלי קנינו, תלינו בתא ה-VIP שלנו - במרתף של ההורים, שם אנחנו צופים במשחקי הקבוצה בכריסמס. אין למניה הזו ערך כלכלי והכסף ששילמתי הולך להשקעה באצטדיון אבל המניה, שהיא תהיה שלי גם בזמן שהקבוצה בשפל, מסמלת גאווה ומעוררת את הדמיון - אני בעלים של קבוצת פוטבול".
הקבוצה הישראלית הקטנה הראשונה שתבין שהחיבור הזה לקהילה הוא הרבה יותר מסתם סיסמה, תוכל להבטיח את עתידה לטווח הארוך - ללא קשר לבעלים כזה או אחר.
