אגרוף בלב האומה

במוצאי שבת הקרובה ישיק ארגון ה־UFC האמריקאי את שידור ה־MMA (אמנויות לחימה משולבות). זה יהיה השידור הראשון שיהיה כלל־ארצי, ועוד במשבצת הפריים טיים היוקרתית של רשת FOX.

מעבר לעובדה שזוהי פריצת דרך עצומה עבור הארגון עצמו, ייתכן שאותו הערב אשר בו ישודר קרב האליפות במשקל כבד של הליגה, אף יסמן נקודת מפנה בטעמם של של כ־120 מיליון צרכני מיינסטרים אמריקאים, שוק מסיבי ורווחי אשר למד לאהוב מוצר קשה לעיכול - ובעקבותיו גם כל שאר העולם.

מגיפה תרבותית

למי מבין הקוראים שמעולם לא התעניין בספורט הקיצוני הזה, שבו המטרה העיקרית היא להוציא את גופו של היריב מכלל תפקוד בתוך כלוב ברזל, ייתכן שההנחה הנ"ל בדבר ההשתלטות הכלל־עולמית של הליגה נשמעת קצת מופרכת. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שליגת ה־UFC - Ultimate Fighting Championship - וספורט ה־MMA נשארו נחלת התעניינותם ועיסוקם של אלפים בודדים במדינת ישראל, בעוד שהוא זוכה למעמד של מגפה תרבותית ביבשת הצפון אמריקאית.

בהתחשב בגילה הצעיר (11 שנה במתכונתה הנוכחית), הכוח הכלכלי ואותה ההשפעה התרבותית שהספיקה הליגה לייצר סביב מפעליה הרבים הם לא פחות ממדהימים. הארגון, אשר הכריז על פשיטת רגל בשנת 2001 עם חובות של מיליוני דולרים, הכניס במהלך שנת 2010 סכום משוער של 465 מיליון דולר משידורי פיי פר ויו בלבד. הנתון הזה לא כולל הכנסות ממכירות הכרטיסים לאירועים עצמם אשר עומדות על ממוצע של 2.2 מיליון דולר לאירוע, מקבלת חסות על ידי מותגי־על כגון הארלי דיווידסון ובאדווייזר בעסקאות המוערכות ב־15 מיליון דולר לשנה ומעמלות גבוהות על מרצ'נדייז (בין השאר חברת ביגוד, קטלוג די.וי.די, משחקי מחשב ודמויות לאספנים) הכולל את לוגו החברה או אזכורים ללוחמים הנמצאים איתה תחת חוזה.

רק לשם השוואה, במהלך שנת 2006 הכניס ה־UFC 223 מיליון דולר משידורי הטלוויזיה בתשלום ומפרסומות, בעוד שענפי הספורט האחרים המתקשרים לעולם אמנויות הלחימה כגון האגרוף וההיאבקות המקצועית הוותיקים והמבוססים נשארו הרחק מאחור (עם הכנסות משידורי טלוויזיה של 177 מיליון דולר ו־200 מיליון דולר בהתאמה) - הפער הזה הלך והתרחב דרמטית במהלך חמש השנים האחרונות.

לוחם UFC. הליגה מקבלת חסות ממותגי־על כגון הארלי דיווידסון ובאדווייזר צילום: איי פי

פייט קלאב

כמו תחילתו של כל סיפור אמריקאי טוב, אף אחד לא דמיין בתחילת דרכו של הארגון שהוא עתיד לצמוח לממדים כלכליים עצומים שכאלה. למעשה, כאשר קומץ מאסטרים בשיטות לחימה שונות נפגשו לטורניר קרבות "חסר חוקים" בשנת 1993 אל מול אלפי צופים בודדים, היתה לכך מטרה אחת בלבד: לקבוע אחת ולתמיד מהי שיטת הלחימה האולטימטיבית.

יותר מכל עמדה לפני עיניהם של הלוחמים השונים מרחבי העולם כבודה של אמנות הלחימה שהם מייצגים. במהלך השנתיים שלאחר מכן קיים הארגון הטרי עוד כמה אירועים אשר שודרו בערוצי התשלום, אך לא הצליח למנף עצמו מבחינה כלכלית.

אחת הסיבות לכך היתה אחד הסנטורים הרפובליקנים הבולטים בארצות הברית, המועמד לנשיאות לשעבר, ג'ון מקיין. הסנטור מאריזונה הכריז במהלך שנת 1996 על מסע צלב תקשורתי כנגד "הספורט הברברי, שמזכיר קרבות תרנגולים אנושיים". בכך העלה את שאלת הלגיטימציה של הספורט לסדר היום הציבורי. אחרי הכל, ספורט משודר ונגיש לכל הכולל פגיעות פיזיות חמורות בשידור חי (לרבות פרצופים שטופי דם ואיברים פרוקים) אינו עניין של מה בכך - אפילו בארה"ב שבה ילד צופה ב־8,000 רציחות טלוויזיוניות עד סיום בית הספר היסודי.

לאחר ששיגר מכתבים אישיים לכל המושלים בשטחי ארה"ב, 36 מדינות, ובהן מדינת ניו יורק, אסרו לערוך תחרויות MMA בשטחן. איסור זה פגע באפשרויות ההתרחבות של הארגון וצמצם את מיקום האירועים וקהל היעד שלו בעיקר ללאס וגאס ולמדינות ארה"ב הדרומיות, שבהן הקהל נאמן אך קטן יחסית.

לוחמי UFC. הליגה נרכשה ב-2 מיליון דולר צילום: איי פי

ואז הגיעו פרנק ולורנצו

בסוף שנת 2000 ולאחר 32 אירועים הכריזה החברה־האם של הליגה על פשיטת רגל. לכאן נכנסו זוג אחים אמריקאים בשם פרנק ולורנצו פרטיטה (Fertitta), שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי העצום הגלום בנושא כה שנוי במחלוקת כמו ה־UFC. אל האחים הצטרף מדריך אירובי ומתאגרף חובב, דמות כוחנית עם שם נשי משהו — דנה ווייט (Dana white). אף אחד מקהילת העסקים של לאס וגאס לא הבין את צמד האחים, אשר הרוויחו את הונם מבעלות על רשת בתי קזינו והמקושרים היטב לפוליטיקה המקומית של העיר, כאשר הם החליטו לקנות את הליגה בסכום מגוחך של 2 מיליון דולר.

נכון לשנת 2000, הליגה נחשבה לכישלון מסחרי הגורר איתו חובות של מיליוני דולרים. למרות ההפצרות של יועציהם שמא הם קונים חתול חבוט בשק, האחים האמינו שעוצמת הרגשות שמייצר שמה של הליגה בקרב הקהל האמריקאי, בין אם אלה רגשות חיוביים או שליליים, כבר הכינה את הקרקע להשתלטות תודעתית ושיווקית ברחבי צפון אמריקה.

לאחר שהכריזו על חוקה מגובשת ו"הומנית" יותר מקודמותיה ("אסור לבעוט בראשו של היריב בעודו על הקרקע", "אסור לעקור עיניים" ושאר חוקי ג'ימבורי נפוצים), שלושת היזמים השיקו מחדש את הליגה ובמקביל החלו במהלכי שיווק מתוכננים ורב־שנתיים תחת שמה של החברה־האם ZUFFA. המטרה היתה ברורה - לחדור ללבם ולכיסם של זכרים אמריקאים מפוצצי טסטוסטרון רבים ככל האפשר.

שלושה שלבים. ובום!

השלב הראשון כלל מסעות פרסום אגרסיביים הולכים וגדלים בכל אמצעי המדיה המקובלים. בנוסף לכך, החברה חתמה על הסכם טלוויזיוני כפול - האחד עם ערוץ הספורט של FOX ששידר את ערבי הקרבות על בסיס שבועי. ההסכם השני נחתם עם ערוץ הנישה SPIKE TV (אשר היה נואש לגוון את קהל צופיו אשר עמד על ממוצע של 41% נשים). ביחד הם השיקו את הנכס המשמעותי ביותר של המותג - תוכנית הריאליטי "The ultimate fighter". אותו רעיון לתוכנית ריאליטי על חייהם של הלוחמים ומאבקם על מקומם בליגה נדחה על ידי לא פחות מעשר רשתות שידור שונות עד שהתוכנית הפכה ללהיט ענקי המושך מיליוני צפיות והפכה את הלוחמים המשתתפים בה לכוכבי ענק מוכרים אשר מופיעים על שערי מגזינים נחשבים ונפוצים.

השלב השני כלל את הרחבת קהל הצופים הטלוויזיוני בתשלום. במהלך השנים מספר הצופים הלך וגדל משמעותית מאירוע לאירוע עד אשר עמד על שיא חדש ומהמם של מיליון צופים בתשלום - מספר חסר תקדים לסוג שידור מעין זה. לאחר שקנתה את ליגת PRIDE היפנית בשנת 2007, החלה ליגת ה־UFC לקנות (ויש אומרים שזה נעשה גם בכפייה ואפילו באלימות) כל ליגת MMA אפשרית אשר נקרתה בדרכה. בדומה לליגות אמריקאיות מענפים שונים, כגון ליגת ה־NBA וה־NFL אשר קנו בעבר ליגות מתחרות אשר איימו על מקומן, מטרתה הברורה והמוצהרת של ה-UFC היא להשיג בעלות בלעדית על הענף ושלוחותיו.

השלב השלישי למעשה יוצא לפועל במוצ"ש, ובמסגרתו ישודר קרב האליפות ברשת FOX אל מול עשרות מיליוני צופים ברחבי ארה"ב.

יש לציין שבעבור ZUFFA, אותם שידורים כלל ארציים בארה"ב משמשים כהכנה להסכמי השידורים הנרקמים מעבר לאוקיינוס עם רשתות ענק בהודו, נסיכויות ערב, סין ומדינות נוספות - בהמשך למאמציה הקדחתניים והברורים להיות ליגת הספורט הפופולרית והנפוצה ביותר על כדור הארץ.