פ.ס.וו איינדהובן מציגה: נסיקה וקריסה
איינדהובן, יריבתה הבאה של הפועל תל אביב, מסמלת את מה שקורה לכדורגל ההולנדי בעידן של חוק בוסמן והכסף הגדול
הסיפור של פ.ס.וו איינדהובן, היריבה הבאה של הפועל תל אביב בגביע אירופה, מראה עד כמה תעשיית הכדורגל נזילה, והכל יכול להשתנות בה בשנה.
בעשור הקודם פ.ס.וו שלטה ללא עוררין בכדורגל ההולנדי. שבעה תארי אליפות בתשע שנים, כולל ארבע אליפויות רצופות בין 2005 ל-2008. הקבוצה גם הצליחה באירופה. ב-2005 העפילה לחצי גמר ליגת האלופות ורק חוסר מזל מנע מהם לעבור את מילאן בחצי הגמר. הם העפילו מספר פעמים משלב הבתים.
ההצלחה של פ.ס.וו בעשור הקודם כמעט שוות ערך להצלחה שלה בסוף שנות השמונים, הצלחה שהגיעה לשיא עם זכייה בגביע האלופות ב-1988. היא היתה דוגמה ליעילות של הכדורגל ההולנדי.
חוס הידינק, המאמן האגדי,
היה אחראי לרוב ההצלחות של הקבוצה ההולנדית. הארגון והאסטרטגיה שלו אפשרו לפ.ס.וו להיות "הקבוצה הקטנה הכי גדולה באירופה", לפי סיימון קופר, עיתונאי הולנדי.
אסטרטגיית גיוס השחקנים של פ.ס.וו אפשרה לה לגדל ולמכור שחקנים כגון רונלד קומן, אריק גרטס. סורן לרבי, רוד חוליט, פיליפ קוקו, יאפס סתאם, ארייאן רובן, רוד ואן ניסטלרוי ועוד.
הקבוצה עבדה על פיתוח שחקנים מקומיים כמו אייאקס, אבל הייחוד שלה היה ביצירת רשת סקאוטים משובחת שאיפשרה לה להביא, לפני כולם, שחקנים כגון רומריו, רונלדו, ג'פרסון פארפאן ועוד. השחקנים הדרום אמריקאים ראו בפ.ס.וו קרש קפיצה לקבוצות גדולות יותר באירופה.
במערכת של פ.ס.וו עבדו חלק מהסקאוטים החשובים ביותר בכדורגל האירופאי בעשורים האחרונים. פרנק אראנסן ופייט דה פיסר, למשל. שניהם היו אחראים על גיוס חלק מהכישרונות הגדולים של הקבוצה בשני העשורים האחרונים. שניהם, אגב, הפכו ליועצים קרובים של רומן אברמוביץ'
וכך היה. פ.ס.וו קנתה בזול ומכרה ביוקר. ושמרה על תקציב מאוזן.
הברזים נסגרו
עם זאת כמו כל אסטרטגיה עסקית מוצלחת – גם האסטרטגיה של פ.ס.וו הועתקה על ידי קבוצות בסדר גודל שלה. התחרות על הכישרונות הגדולים בדרום אמריקה מצד קבוצות הולנדיות גברה, וזה הוביל לזניחת האסטרטגיה הזאת. נוספו לכך עוד כמה דברים שפגעו ביכולות של פ.ס.וו למשוך שחקנים איכותיים.
כניסתו של יאן רקר לתפקיד הג'רנל מנג'ר ב-2007 הביאה לשינוי משמעותי במבנה הארגון. רקר רצה "לנקות את הבית" וזה הוביל לפיטוריו של המנהל הטכני סטן ואלקס, שעל פי הערכות קיבל עמלה של 5% על כל שחקן שפ.ס.וו החתימה מסוכנות השחקנים של הסופר אייג'נט הסרבי – ולאדו למיץ'. מצד אחד, אף אחד כבר לא לקח כסף מהצד, אבל מהצד השני זה הוביל לסגירת הברז מבריכת הכישרונות העמוקה של למיץ'.
גם פיט דה פיסר הועזב על ידי רקר, מה שהוביל לסיום שיתוף הפעולה של פ.ס.וו איינדהובן עם צ'לסי. קבוצת הפרמיירליג שלחה לפ.ס.וו שחקנים זרים שהחתימה, אך לא יכלו לשחק באנגליה מאחר שלא קיבלו רישיון עבודה בבריטניה. בזכות אותו הסכם זכתה פ.ס.וו בשחקנים מצוינים כגון אלכס, הבלם הברזילאי. וכך, תוך פחות משנה נסגרו ברזי הכישרונות המשמעותיים ביותר של פ.ס.וו.
בגלל בעיות נוספות המוכרות לכדורגל ההולנדי, בעיות שמקורן בחוק בוסמן – שלא מאפשר לקבוצות ההולנדיות לשמור על השחקנים הטובים ביותר שלהם לאורך זמן - נאלצה פ.ס.וו למכור את רוב השחקנים שהגיעו לחצי הגמר ליגת האלופות ב-2005 – ביניהם פארק ז'י סונג, היורלהו גומש, יאן ונחור אוף הסלינק, מארק ואן בומל, יוהן פוגל ועוד. הסכומים ממכירתם אפשרו לפ.ס.וו לסיים את העונות עד 2009/10 ברווחים, אבל הדעיכה המקצועית היתה מעבר לפינה.
בעונת 2009/10 הקבוצה רשמה הפסד של 17.5 מיליון יורו מהכנסות של 50 מיליון יורו. הבעיה הגדולה היתה קריסה של ההכנסות הטבעיות בשלוש השנים שלפני מ-85 מיליון יורו ל-50 מיליון יורו.
הדעיכה קרתה בגלל סיבות רבות – ביניהן הסכם טלוויזיה קטן של הכדורגל ההולנדי ואי יכולת למכור שחקנים בעלויות גבוהות כמו פעם. אלו בעיות מוכרות לכל בכדורגל ההולנדי, שבגללן בשנים האחרונות רושם הפסדים קולקטיביים אדירים – וזאת אחרי שלפני שנתיים הרוויחו כל הקבוצות בליגה ההולנדית 64 מיליון יורו בסך הכל.
אבל הבעיה הגדולה של פ.ס.וו היתה אי העפלתה לליגת האלופות בשנים האחרונות.
גם התחזקות היריבות כגון טוונטה ו-AZ אלקמר והחלטות מקצועיות מפוקפקות כמו מינוי הוב סטיבנס למאמן ב-2009 (המאמן הגרוע ביותר של פ.ס.וו מבחינה סטטיסטית מאז 1968) הובילו לכך שפ.ס.וו לא העפילה לליגת האלופות.
ליגת האלופות, במסגרת ההוצאות של פ.ס.וו, היתה סופר חשובה למודל העסקי של הקבוצה.
ב-2007/08, למשל, רשמה הקבוצה רווח של 29 מיליון יורו בזכות הטורניר היוקרתי של אופ"א – שבלעדיו הקבוצה מכניסה 2 מיליון יורו פחות מימי משחק ו-3 מיליון יורו פחות מספונסרים, שלא לדבר על כך שהקבוצה מפספסת את הבונוסים הגדולים של אופ"א (שעמדו על בין 28 מיליון יורו ל-33 מיליון יורו בשנה – כולל Market Pool).
ליגת אירופה, שהכניסה לפ.ס.וו כ-4 מיליון יורו, לא הספיקה למועדון ש-40% מהכנסותיו הכוללות הגיעו מליגת האלופות.
בעבר, כאמור, פ.ס.וו היתה יכולה לפצות על ההפסדים הללו על ידי מכירת שחקן אחד בסכום ענק (כפי שמכרה את ואן ניסטלרוי ב-28 מיליון יורו למנצ'סטר יונייטד), אבל בגלל הסיבות שהוזכרו מקודם, לקבוצה לא היו שחקנים באיכות הזאת והיא לא הצליחה למכור שחקנים בסכומים כה גבוהים.
חוק בוסמן גרם לכך שהקבוצה הפסידה את השחקנים הטובים ביותר שלה בסכומים מגוחכים. בעונה שעברה, למשל, הקבוצה הייתה חייבת למכור את איברהים אלפאיי לברצלונה ב-3 מיליון יורו בינואר. אם לא היתה מוכרת, היתה מאבדת אותו ללא פיצוי בקיץ. עלויות השחקנים הוותיקים שנשארו בקבוצה היו גבוהות. ביחד עם מחסור בהכנסות גבוהות, המצב הוביל לגירעון.
המצב החדש הוביל את הקבוצה למצב כלכלי לא פשוט, שהגיע לשפל בקיץ האחרון עם חוב של יותר מ-60 מיליון יורו. פ.ס.וו היתה על סף קריסה.
ימשיכו למכור
בנקודה זו נכנסה מועצת העיר איינדהובן כדי להציל את המצב. העירייה רכשה את השטח עליו נמצא אצטדיון פיליפס של הקבוצה ב-49 מיליון יורו והיא משכירה לקבוצה את המתחם ב-2.3 מיליון יורו בשנה (מה שמכסה את עלות הריבית השנתית של ההלוואה שלקחה העירייה כדי לקנות את השטח). למה העירייה עשתה זאת? "בגלל החשיבות החברתית האדירה של המועדון לעיר". עם זאת לפי פוליטיקאים מקומיים "אם זה לא היה הכרחי, זה לא היה קורה". אגב, מועצות מקומיות בהולנד העבירו יותר מ-300 מיליון יורו לכדורגל בחמש השנים האחרונות.
החיבור של הקבוצה לקהילה המקומית נובע מכך שהמועדון הוקם ב-1913 על ידי עובדי המפעל הגדול ביותר בעיר, המפעל של פיליפס, חברת האלקטרוניקה. גם החברה עצמה, שמעניקה חסות לקבוצה כבר יותר מ-100 שנה, תרמה את חלקה והלוותה לפ.ס.וו 20 מיליון יורו – שיוחזרו ללא ריבית בעשר השנים הקרובים. הסכמים דומים על סך 10 מיליון יורו הושגו עם חברות אזוריות אחרות: ASML ו-VDL.
עם הכסף הזה החלה פ.ס.וו להיבנות מחדש על ידי רכישת שלושה שחקנים מצויינים ב-18 מיליון יורו - דרייס מרטס וקווין שטרוטמאן מאוטרכט עבור 13 מיליון יורו וג'אורג'ינו ווינאלדום, הקשר המצוין של פיינורד, ב-5 מיליון יורו.
במקביל, החליטו בפ.ס.וו לקצץ בהוצאות ב-10 מיליון יורו ולמכור שחקנים שמתקרבים לסיום החוזה שלה – ביניהם אולה טוביאנן, החלוץ השבדי המצוין, וחברו לנבחרת, השוער אנדרס איזאקסון. הקבוצה החליטה גם להשקיע יותר במחלקת הנוער שלה ולהתמקד ברכישת שחקנים צעירים.
עם הכנסות טבעיות (מכירת כרטיסים, ספונסרשיפ, זכויות שידור) של כ-50 מיליון יורו ועוד סכום של כ-10 מיליון יורו ממכירות שחקנים, הקבוצה תשתדל לחזור לימיה הגדולים – מבלי להסתמך על הכסף הגדול של ליגת האלופות.