מה "הנס הכלכלי" של הפאקרס יכול ללמד את בעלי הקבוצות?
אוהדים מוכנים להשקיע הרבה יותר בקבוצה שלהם אם הם ירגישו שהיא שייכת להם
ביולי האחרון מגרש החנייה של למבו פילד, מגרשה של גרין ביי פאקרס, התמלא באוהדי הקבוצה, פחיות בירה וגרילים, 58 שעות לפני שהגיעו שחקני הקבוצה לתחילת האימונים שלהם. אבל האוהדים לא הגיעו כדי לראות את הקבוצה מתאמנת, אלא כדי לצפות במצגת על המצב הפיננסי של הקבוצה.
"הפגישות המהנות ביותר הן אין הפגישות עם בעלי מניות של הפאקרס", אמר נשיא הקבוצה, מארק מרפי, למגזין "פורבס". הוא עצמו היה נוכח בכל הפגישות, הסתובב בקרב האוהדים, שתה איתם בירה, אכל איתם נקניקיה – "במבנה הבעלות שלנו, מאוד חשוב שאוהדים ידעו שהם יכולים לדבר עם הנשיא", אמר.
מישהו יכול לדמיין את יעקב שחר נפגש עם האוהדים על כוס בירה רגע לפני שהוא מציג את הנתונים הכלכליים של הקבוצה שלו? מישהו יכול בכלל לעלות על דעתו שדייויד פדרמן יזמין את אוהדי הקבוצה לאירוע בהיכל נוקיה, שבמרכזו מצגת פאוור-פויונט על הנתונים הפיננסים?
הסיפור של גרין ביי פאקרס, קבוצת האוהדים היחידה בספורט האמריקאי המקצועי, הוא דוגמה מצוינת לניהול נכון, קהילתי, יעיל ומנצח של קבוצה – אולי בליגה הקשה ביותר מבחינה מקצועית, ה-NFL.
אוהדי גרין ביי. מוכנים לשלם שני דולר יותר על הבירה בגלל התחושה שהכסף לא הולך לכיס של בעלים עשיר צילום: רויטרס גרין ביי פאקרס מצויה בבעלות 112,000 בעלי מניות. אין לה בעלים מיליארדר כמו דאלאס קאובויז או ניו אינגלנד פטריוטס ונוסף לכך, היא מגיעה מהשוק הקטן ביותר בספורט האמריקאי (103,700 אלף איש). גם הערים הגדולות שנמצאות באזור גרין ביי לא מגרדות, מבחינת אוכלוסיה, את השווקים הגדולים, שבכולם קבוצות ספורט מקצועניות. ועדיין, פאקרס היא קבוצת הפוטבול המוצלחת ביותר בכל הזמנים.
גרין ביי, שמחויבת להתנהל בשקיפות, מכניסה 259 מיליון דולר, מקום 11 בליגת ה-NFL והרבה מעל קבוצות משווקים גדולים יותר כגון סן פרנסיסקו פורטיניינרס (234 מיליון דולר) ואטלנטה פאלקונס (233 מיליון דולר). היא מתנהלת ברווח וכך, מדי שנה, היא מכניסה כסף לקופת הרזרבות של הליגה (אחת מ-15 הקבוצות היחידות שמכניסות כסף לשם מדי שנה) כדי לממן קבוצות מפסידות.
"הם קבוצה עם הכנסה גבוהה ובלי חוב, יש הרבה קבוצות משווקים גדולים שהיו רוצים להיות במצב הפיננסי שלהם", אומר אנדרו בראנדט מאתר National Football Post.
הקבוצה נתמכת (כמו רוב הליגה) בעזרת הסכם זכויות השידור של הליגה - ממנו מקבלים הפאקרס 131 מיליון דולר (51% מסך ההכנסות השנתיות). וכמובן שחוקי תקרת השכר הקשוחים עוזרים לה לשמור על עצמה כרווחית, אבל מערכת היחסים המיוחדת עם האוהדים והקהילה היא זו ששומרת אותם ברמה המקצועית הכי גבוהה.
ב-1923 נמכרו המניות לציבור בפעם הראשונה, ומאז התבצעו עוד מספר מכירות מניות, שבדרך כלל הכנסותיהן הובילו להשקעה בתשתיות ופיתוח העסק – הגדלת האצטדיו. המניות בבעלות הקהילה הופכות כל השקעה של האוהדים להשקעה בקהילה עצמה ולא ביוזמה פרטית של מישהו אחד או תאגיד, מה שבאופן טבעי מעודד השקעה בקבוצה ובמוצריה.
לכל משחק ביתי מאז 1960 נמכרו כל הכרטיסים, רשימת ההמתנה למנויים עומדת על 88 אלף איש והפאקרס מובילים ברשימת מכירות מרצ'נדייז (אוהד פאקרס משקיע 312 דולר בשנה בממוצע על מרצ'נדייס ירוק צהוב, בעוד שהממוצע של ה-NFL הוא 41 דולר).
לפי "פורבס" מדובר באוהדים ה"שרופים ביותר" לפי מדדים כגון רייטינג וכניסות לאתר הקבוצה. ובגלל האהדה המטורפת של הקבוצה, הפאקרס יכולים למכור את זכויות השידור המקומיות שלהם ב-3.5 מיליון דולר בשנה – יותר מקבוצות כון אינדיאנפוליס קולטס ובאפלו בילס.
אוהדי גרין ביי. קבוצה מוצלחת ברמה המקצועית והפיננסית צילום: רויטרס
דארן רובל מ-CNBC סיפר פעם כי "כלכלת הפאקרס מדהימה מאחר שהתחושות החזקות כלפי הקבוצה מאפשרת לבעלי המסעדות והברים מסביב לאצטדיון למכור בירה של 3 דולר ב-5 דולר ושאף אחד לא יתלונן על זה – כי אף אחד לא מתלונן כשהפאקרס משחקים".
התחושות הקהילתיות הללו מאפשרות גם לחברות להעניק חסות יותר רווחיות ונכונות מבחינתן. בשנה שעברה הכניסו הפאקרס 26 מיליון דולר מהסכמי חסות עם MillerCoors, Associated Bank, אוניידה ניישן ועוד. זה יותר מסיאטל, למשל, שהכניסה רק 22 מיליון דולר למרות שהיא מגיעה משוק גדול הרבה יותר. חברות מרגישות הרבה יותר בנוח להשקיע בגוף שהוא קהילתי מאשר בגוף שנמצא בבעלות אינדבידואל או משפחה.
הקהילתיות הזאת מאפשרת גם למועצה המקומית להשקיע בקבוצה ובמתקניה. את השיפוץ הגדול של למבו פילד (259 מיליון דולר) מימנו, בין השאר, גם על ידי העלאה של 0.5% במס המקומי. העלאת המס התקבלה בברכה כי היא נתפסה כמשהו חיובי עבור הקבוצה. וכך היה – חמשת המסעדות ובתי העסק שנפתחו באזור האצטדיון תרמו 20 מיליון דולר לשורה התחתונה של הקבוצה בכל שנה. "העובדה שאין כאן בעלים אחד שנהנה מהרפורמה, במס הפכה אותה להרבה יותר קלה לעיכול", אמר מארק גאניס, יועץ עסקי ספורט. "מצביעים יודעים שהכסף הזה לא יגיע למשפחה עשירה אחת". כל הרווחים, אגב, (12 מיליון דולר בשנה שעברה) עוברים ישר לקבוצה ולחיזוקה.
מודל הבעלות הקהילתי מגיע גם עם צרות משלו כמו "איטיות בקבלת החלטות", אבל לפי מרפי זה גם יוצר מצב ש"ההחלטות יותר נכונות". לפי גאניס, "בזמני כלכלה טובים, כשכולם צומחים מסביב, אז המודל אולי מקשה – אבל כשהמצב הכלכלי קשה, כל החלטה סולידית היא ההחלטה הנכונה".
עוד החלטה נכונה היא השקעה נוספת באצטדיון, הגדלתו ושיפוצו – מכספיים שיועברו ממכירת מניות נוספת.
הסיפור של גרין ביי מלמד אותנו הרבה על כך שלאוהדים חשוב מי הוא הבעלים של הקבוצה שלהם. ובעוד שיש משהו מאוד מפתה בבעלים עשיר שתורם מכספו, הקבוצות המוצלחות ביותר לאורך זמן הן אלו שמחוברות לקהילה שלהן בצורה הטובה ביותר.
וזה הגיוני. ספורט מקצועני, במיוחד ענפי הכדור, הוא עסק שהמוצר שלו הוא קהילה. לא ניצחונות. ניצחונות אולי טובים לחיזוק הקהילה, אבל הם לא מחליפים אותה. ובלעדיה אין אוהדים. וכשאין אוהדים, אין קבוצה.
