אין יותר "הקבוצה של המדינה"

הרהוריו המתוקשרים של מאור מליקסון, כדורגלן ישראלי שבחן ברצינות אפשרות לשחק עבור נבחרת הכדורגל הלאומית של פולין, ובעיקר התגובות סביב הפרשה, העמידו שוב את הספורט והכדורגל בפרט כסמן ימני בשירות המדינה וטיפוח הזהות הלאומית.

איך ייתכן, תהו מבקרים רבים, שאזרח ישראלי מוכן לוותר על המדים הלאומיים הישראליים לטובת מדים לאומיים זרים? במידה רבה, מזכירים הדברים גם את הביקורות שהופנו כלפי עומרי כספי, כשלא הגיע עם נבחרת הכדורסל הישראלית לטורניר אליפות אירופה, כדי להתכונן, באופן אישי, לעונת הכדורסל הקרבה. אולם, מבט מעמיק יותר על התבטאויות ופרקטיקות של אוהדים חושף מציאות מורכבת יותר, אשר משקפת דווקא שחיקה של הזהות הלאומית הספורטיבית לטובת שורה של מוטיבציות צרות, המנוגדות לכאורה לאינטרס הלאומי.

אוהדי מכבי תל אביב בפיינלר-פור. גם הנבחרת כבר לא של כולם צילום: ראובן שוורץ

מלחמה ללא יריות

חוקרים רבים ביקשו לבחון את תופעת הלאומיות, בניסיון להבין כיצד מסה אדירה של אנשים, שאינם מכירים זה את זה ומעולם לא שמעו זה על זה, מצליחים לשמר תודעה קהילתית משותפת. התשובה טמונה, ככל הנראה, ביצירתם של סמלים משותפים, שמחזקים ומהדקים את ההמונים לכדי קהילה, שבמהותה אינה אלא דמיונית. במובן הזה הפך הספורט לסוכן מרכזי בשירות הלאומיות. הפופולריות האדירה של הספורט, ביחד עם היסוד התחרותי המובנה בו, אפשרו לספורט להפוך לקרקע נוחה ובטוחה לחיזוקה של הרוח הלאומית. באמצעות תחרויות ספורט ביקשו מדינות להפגין את עליונותן על אחרות, תוך שהן הופכות את מגרש הספורט לזירת מאבקים מדיניים. לא בכדי כינה ג'ורג' אורוול את הכדורגל כ"מלחמה ללא יריות". על כן, משך שנים ארוכות, ניצחון של ספורטאי נתפס כניצחונה של אומה שלמה.

אלא שבדומה להלכי רוח חברתיים, שדחקו את עליונותה של הלאומיות לטובת אינטרסים גלובליים, מצד אחד, ואינטרסים פרטניים, מצד שני, כך גם בספורט ניתן לזהות תופעות דומות. קריאה מעמיקה בפורומים רשמיים של אוהדי כדורגל בישראל מצביעה על העדפה ברורה של האוהדים את טובת הקבוצה. המגמה באה לידי ביטוי, באופן צפוי, בשאיפה של אוהדי קבוצות מקומיות להפסדים של קבוצות ישראליות אחרות אשר מתחרות, לכאורה בשם המדינה, בזירה האירופית, ואפילו, באופן מפתיע, בקריאות ישירות להפסדים של הנבחרת הישראלית הלאומית.

מות "הקבוצה של המדינה"

אם בעבר קבוצות ספורט ישראליות נתפסו כנציגות המדינה בזמן ששיחקו מול קבוצות זרות ממדינות אחרות, היום התמונה שונה לחלוטין. הזהות הקבוצתית של האוהדים בנויה, בין השאר, באמצעות ההנגדה ל"אחר". היריבות בין המועדונים מאותה הליגה, ויותר מכך מאותה העיר, היא בעצם הדלק המרכזי שמזין את מנועי האהדה. על כן, כמעט טבעי שאוהדי הקבוצות ישמחו לאידן של הקבוצות המתחרות להן.

הקריאה של אוהדים ישראלים להפסדים של קבוצות ישראליות מתחרות, גם כשאלו מייצגות את הספורט הישראלי מול קבוצות זרות, כבר הפכה גלויה לחלוטין ולגיטימית. גם כאשר ברור שניצחונה של הקבוצה הישראלית המתחרה יוכל לסייעלקבוצות הישראליות האחרות (למשל, בדירוג היבשתי של הליגה), אוהדי הקבוצות מקפידים להשמיע קול ברור שמבהיר את עליונות האינטרס הקבוצתי המיידי (הפסד הקבוצה הישראלית המתחרה).

הנאיביות שאפיינה את עידן "הקבוצה של המדינה" התחלפה למשוואה ברורה, שלפיה הקבוצה היא רק של אוהדיה. המעניין הוא שגם בעתות משבר לאומי, שבהן ניתן היה לצפות להתכנסות כלל האוהדים מול היריב המשותף, האינטרס הקבוצתי לא נסדק ולא מתבטל מול האינטרס הלאומי.

כך, למשל, ערב משחקה של מכבי תל אביב בכדורגל מול בשיקטאש הטורקית, ממש בעיצומו של משבר דיפלומטי חריף בין ישראל וטורקיה, העדיפו אוהדי מרבית אוהדי הפועל תל אביב את ניצחונה של הקבוצה הטורקית. מספר לא מבוטל של אוהדים שגילו רגישות לאומית למצב והציעו, במספר פורומים של אוהדים, לתמוך במכבי, המתחרה העירונית, זכו לגידופים והועמדו מיד במקומם. גם אם ישחקו נגד נבחרת חמאס, כתב אחד מאוהדי הפועל, אני ארצה שהם יפסידו.

נבחרת ישראל. האינטרס המקצועי מונע מאוהדים מסוימים לרצות בהצלחתה של הנבחרת. יש המצביעים על רמת שחקנים ורמת משחק נמוכה שלא מצדיקות עלייה לטורניר יוקרתי, ויש המביעים ספק באשר ליכולתה של הנבחרת להצליח לאורך טורניר שלם, ולכן לא מוצאים טעם ביצירת אשליה על ידי ניצחונות בודדים לאורך הדרך צילום: איי פי

הנבחרת של אף אחד

המפתיע מכל הוא שגם במשחקים של הנבחרת הלאומית בכדורגל ניתן לזהות, אמנם בשוליים, אוהדים שלא מעוניינים בהצלחת הנבחרת מתוך שיקולים צרים ומגוונים. כך, למשל, האינטרס הקבוצתי גורם לאוהדים לבקש את כישלונה של הנבחרת, אם בעקבות אי־זימונם של שחקנים מהקבוצה האהודה עליהם לנבחרת ואם בעקבות חשש ששחקני הקבוצה ייפצעו במהלך משחקי הנבחרת ולא יוכלו מאוחר יותר לעמוד לרשותה של קבוצתם.

כביטוי להעדפת האינטרס הקבוצתי העירו אוהדי מכבי תל אביב את תשומת הלב לכך שהאינטרס של הקבוצה הוא שהנבחרת תיכשל, משום שזה יוביל להדחת המאמן הלאומי ולמינויו של אלי גוטמן, המאמן שאימן את הפועל תל אביב ורשם עימה הצלחות. כלומר הפסד של הנבחרת יחליש, באופן עקיף, את היריבה העירונית ולכן הוא מתבקש.

עוד נמצא כי האינטרס המקצועי מונע מאוהדים מסוימים לרצות בהצלחתה של הנבחרת. יש המצביעים על רמת שחקנים ורמת משחק נמוכה שלא מצדיקות עלייה לטורניר יוקרתי, ויש המביעים ספק באשר ליכולתה של הנבחרת להצליח לאורך טורניר שלם, ולכן לא מוצאים טעם ביצירת אשליה על ידי ניצחונות בודדים לאורך הדרך.

קבוצה נוספת של אוהדים שהביעה עניין בכישלונה של הנבחרת, יכולה להיכנס דווקא תחת המטרייה הלאומית, אבל כפי שהם מפרשים אותה. כך, למשל, ישנם אוהדים שהתרעמו על נוכחותם של בני מיעוטים רבים בסגל הנבחרת, ואחרים הביעו חוסר נחת מהעובדה שמאמן הנבחרת הלאומית הוא בכלל צרפתי.

כלומר, העדפת האינטרס הצר על פני האינטרס הלאומי אינה נחלתם הבלעדית של השחקנים. מליקסון, כספי ואפילו איל ברקוביץ', שחשף את העובדה שהוא רוצה שנבחרת הכדורגל תפסיד כשהוא, אישית, אינו מוזמן לסגל, אינם בודדים בשטח. ברמת האוהדים אפשר, כאמור, לזהות קולות דומים, ואפילו ברמת המועדונים ניתן להבחין בקריאות דומות, שבאות לידי ביטוי בעיקר בסירוב לשחרר שחקנים מהקבוצה לנבחרת הלאומית.

הכותב הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת הספורט במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובאוניברסיטת בר־אילן