איך הופכים את הליגות המקומיות לרווחיות?

קשה לדעת אם תקום לה הסופרליג, שתחליף את ליגת האלופות, המשעממת כל כך והלא רווחית, ביחס לליגות אחרות בעלות פופולריות דומה. נדמה שיש טיעונים חשובים התומכים בהקמתה וטיעונים חשובים לא פחות לגבי נטישת הרעיון ועריכת רפורמות במוסדות הכדורגל הקיימים.

אוהדי וולבס חוגגים עם הקבוצה שלהם. האצטדיונים יהיו מלאים גם בלי הסיכוי הפצפון להגיע לליגת האלופות צילום: איי פי

בדבר אחד אין לטעות: ליגת האלופות הפכה מתמריץ למצטיינות לסיבת החיים של הקבוצות הבכירות ביבשת. זו תופעה שידועה לפסיכולוגים כבר כמה שנים: תן לילד סוכרייה כדי שיצייר, והציור הופך מהמטרה לכלי להשגת המטרה במקום שהילד יצייר בשל היצירתיות הטבעית שזורמת בדמו.

זו, אגב, הבעיה בכלכלה העולמית, שמושתתת על תמריצים לעשירים: העשירים מתמכרים לתמריצים וזועמים כאשר מבקשים מהם לשלם מסים (ההפך של התמריץ, או "העונש"), או כאשר מקשים עליהם לקבל את אותם התמריצים. נשמע מוכר? הרי כל בעלים של קבוצה בארץ איים לפחות פעם אחת שיעזוב אם לא יקבל "תמיכה" מהרשות המקומית, הממשלה או הקדוש ברוך הוא. ובשל סיבת החיים של הקבוצות ליגת האלופות שינתה את הכדורגל: על קבוצות שמשחקות 70 משחקים בעונה להעמיד סגלים ענקיים, מה שהגביר את התחרות על כל שחקן והקפיץ את מחיריהם, ומנגד ביטלו סגלי הענק את התחרות בתוך הליגות המקומיות: הקבוצה השלישית באיכותה בליגה הספרדית היא הרכב המשנה של בארסה, והרביעית היא הרכב המשנה של ריאל מדריד. דברים דומים ניתן לומר על איטליה ועל אנגליה, אם כי בשתיהן יש יותר משתי קבוצות־על.

ולכן, החשש מבחינה מקצועית לגבי הסופרליג כמועדון סגור ללא מצטרפות חדשות כמעט הוא הפיכת הליגה המקומית לנטולת עניין לחלוטין. זה יביא לריכוז הכדורגל במעט מדי ערים, וימנע מאוהדים רבים מדי את החוויה הכיפית ביותר - הליכה לאצטדיון מפוצץ באוהדים. כדי למנוע את זה, שני דברים חייבים להתרחש: על קבוצות הסופרליג להתנתק מהליגות המקומיות, ועל הליגות להתנתק מהסופרליג.

רווחיות בליגות המקומיות?

הקבוצות הבכירות של ליגות האלופות משקיעות מאות מיליוני יורו מדי שנה בסגלים רחבים כדי להבטיח הצלחה גם בליגת האלופות וגם בליגה הרגילה, שללא הצלחה בה אין את הכסף הגדול של ליגת האלופות. ביום שבו קבוצות הסופרליג יתנתקו סופית מהליגות המקומיות, כלומר לא ישחקו בהן יותר, הן לא יצטרכו יותר להבטיח את ההישארות בסופרליג. שני דברים נרוויח מכך: לא נראה יותר את ההרכב השלישי של בארסה מביס 8–0 את אוססונה. ובארסה לא תצטרך סגל של 40 הכדורגלנים הטובים ביקום, מה שיאפשר גם לקבוצות ללא הארנק הקטלאני - או החובות הקטלאניים - להחתים שחקנים איכותיים במחירים שהן יכולות לעמוד בהם. אפילו לאוססונה.

שנית, נוכל לראות ליגות מרוויחות. כן, כן - לא מדובר בחלום. הנטייה היא להשוות את הסופרליג לליגת הפוטבול (ה־NFL), שם כל משחק חשוב, וכל קבוצה יכולה בתיאוריה לזכות בסופרבול. אבל אם אתם מחפשים תקדים, לא תמצאו אותו בפוטבול, אלא דווקא בבייסבול.

בניגוד ל־NBA ולפוטבול, קבוצות בייסבול שואבות את השחקנים מהתיכונים ומהקולג' וממשיכות לטפח אותם ב"חוות הכישרון" שלהן - ליגות נמוכות, אשר נקראות המיינור ליגס (הליגות הקטנות) כדי שיהיו מוכנים למייג'ור ליג (MLB). הקבוצות מהמיינור ליגס נמצאות בבעלות הקבוצה הבכירה מה־MLB. הן משחקות בדרך כלל בערים קטנות יותר. האצטדיונים שלהן מכילים כמה אלפי מקומות, אולי רבבה. ועל זכויות שידור יוקרתיות והסכמי חסות מפוצצים אין מה לדבר - הכל נעשה באופן צנוע הרבה יותר. אף שזה ספורט הרבה פחות ממוסחר ממה שהתרגלנו אליו, הקבוצות האלה רווחיות.

איך יכול להיות? ובכן, ההוצאה הכי גדולה בספורט היא השחקנים. ומכיוון שברמות הללו אין כמעט מיליונרים (אלא רק מיליונרים עתידיים), ניתן בהחלט להציג רווח. מארב גולדקלאנג, בעלים (באחזקת מיעוט) של הניו יורק יאנקיז, המותג הגדול בעולם הספורט והקבוצה העשירה בתבל, הוא גם הבעלים של כמה קבוצות כאלה. בראיון שערכנו איתו הוא חשף בפנינו כי מחצית מהשחקנים בחוות הכישרון הם לטיניים, שמוחתמים על חוזים לא גדולים, מכיוון שזו הדרך שלהם לצאת מהעוני של הרפובליקה הדומינקנית, קובה, פנמה, ונצואלה ועוד חממות בייסבול של מרכז ודרום אמריקה. וכך, הפלא ופלא, ניתן לשחק בייסבול מקצועני, ברמה גבוהה בלי לשלם מיליונים. השחקנים יודעים שני דברים: 1. בשום מקצוע אחר הם לא היו מרוויחים את עשרות אלפי או מאות אלפי הדולרים שהם מרוויחים במיינור ליג. 2. המצטיינים מקודמים ל־MLB ושם השכר הממוצע עומד על כ־3 מיליון דולר.

בייסבול. המיינור ליגס מציגות קבוצות רווחיות עם אוהדים לא מעטים צילום: איי אף פי

פיקוח מחירים

איך זה קשור לכדורגל? ללא קבוצות הסופרליג, הליגות המקומיות יכולות לשגשג בזכות היותן מקומיות -קשורות הרבה יותר לקהילה, בבעלות של אוהדים, ללא שחקני חיזוק זרים וזולות, גם כי זכויות השידור לא יחלקו הרבה כסף לליגות המקומיות (לפחות בהתחלה) וגם כי התחרות על השחקנים לא תהיה כה גדולה.

ללא העין החדה של מחלקות הסקאוטינג של מועדוני הסופרליג על השחקנים הביקוש יירד, ועמו המחירים. וכאשר אלו יירדו, יוכלו הקבוצות להתעסק בתחרות על אליפות הליגה המקומית ועל שיווק הקבוצה לקהל המקומי.

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין: הדרך הבטוחה ביותר לוודא שילד ירצה להפוך לאוהד של ספורט מסוים היא להביא אותו לאצטדיון מפוצץ. וכדי לוודא שזה יקרה, על הליגות המקומיות לוודא שמחירי הכרטיסים הם מפוקחים. כן, לא עוד 120 יורו לכרטיס במשחק נטול חשיבות. על המחיר להיות אחיד לכולם בכל האצטדיונים. ומחיר נמוך - 10 יורו, אולי אפילו 5. זה יבטיח שכסף לעולם לא ימנע מהמשפחות בערי הספר להגיע לאצטדיונים, ובאירופה של היום, כסף הוא מכשול להכל. כאמור, כאשר שחקן יעלה לקבוצה 100 אלף דולר לעונה במקום מיליון דולר, לא צריך לעשוק את האוהדים כדי להציג רווח. וכאשר קבוצות לא יכולות להעפיל לסופרליג - כי הוא מועדון סגור - אין סיבה לשבור את הבנק כדי להגיע אל הפרס הגדול. הפרס הגדול הוא הצלחה ספורטיבית, כי זה הפרס הכי גדול לאוהדים.

ואז, כשכל אבא יוכל להביא את בנו וב־10 יורו להיות מוקף ב־30 אלף אוהדים, זכיתם באוהד לכל החיים, בנוסף לרווחיות. וזכיתם בחסויות ופרסום של חברות מקומיות, שלעולם לא יוכלו לפרסם בסופרליג, ואין להן גם שום עניין בזה. וכך הרחבתם לא רק את מעגל האוהדים, אלא גם את מעגל המפרסמים, מה שיעזור לא רק לליגות המקומיות, אלא גם לסופרליג - אבל עליה בכתבה הבאה.