הפועל ביש מזל?

בספרו "סוקרנומיקס" מנסה סיימון קופר להסביר את הנסיקה והדעיכה של הערים האירופיות מסדר גודל בינוני בשנות השבעים. ערים כגון נוטינגהאם (470 אלף תושבים); רוטרדם (1 מיליון תושבים); אמסטרדם (1 מיליון תושבים); ליברפול (1.4 מיליון תושבים); מינכן (2.9 מיליון תושבים) הוציאו מתוכן קבוצות מצוינות, ששלטו בכדורגל האירופי בשנות השבעים. השליטה הזאת אפשרה לחלקן לפתח מסורת של מצוינות, ובעזרת חדשנות מסחרית או מקצועית גם להפוך לקבוצות הגדולות במדינות שלהן. קבוצות כגון נוטינגהאם פורסט ופיינורד נפלו קורבן לשמרנות מקומית, שהובילה לדעיכה.

אחד מההסברים לההצלחה הזאת היא בכך שהקבוצות, כולן מערב אירופיות, נהנו מזרימה של כסף ורוח חדשנות, שנבעה מהמחאות החברתיות הנרחבות באירופה של שנות השישים. הסולידריות החברתית בנוסף לרוח החדשנית העניקו לקבוצות כגון אייאקס, באיירן מינכן וליברפול יתרון על פני קבוצות מערי ענק כגון לונדון, מילאנו וברלין.

תופעה מעניינת נוספת בשנות השבעים היתה ההצלחה של ערים פריפריאליות לחלוטין, שהצליחו להקים קבוצות כדורגל אגדיות. סיינט אטיין (320 אלף תושבים); מנשנגלדבך (260 אלף תושבים); ברוז' (270 אלף תושבים) ומאלמו (600 אלף תושבים) הגיעו לשלבים המאוחרים של התחרויות האירופיות, וכולן היו כוח רציני בליגות המקומיות שלהן.

שחקני בורוסיה מנשנגלדבאך. פעם הקבוצה שלטה בגרמניה ואז העולם השתנה צילום: איי אף פי

גלדבאך בגרמניה, הפועל באר שבע בישראל

הקבוצה שסימלה יותר מהכל את ההצלחה והנפילה של הערים הקטנות היא בורוסיה מנשנגלדבך.

בשנות השבעים הקבוצה זכתה בחמישה תארי אליפות גרמניה והעפילה לארבעה גמרים אירופים. באצטדיון בוקלברג הקטן, חלק אורגני משכונה של בניינים נמוכים, שיחקו כוכבים גדולים כגון גנתר נצר, אלן סימונסן וברטי פוגטס. האצטדיון התמלא במקומיים מדי שבוע אבל אירח גם תיירים מהולנד ובלגיה השכנות. ארסן ונגר הצעיר היה מגיע למשחקי בגלדבאך גם כן כדי לצפות ב"מכונת הכדורגל", ששיחקה כדורגל משובח.

זה היה מועדון קטן וביתי שהתבסס על שחקנים מקומיים או מהאזור. מדי פעם הגיעו סקאוטים מקבוצות ספרדיות כדי לברר על השחקנים, אבל בדרך כלל הם לא עשו יותר מאשר לאכול נקניקייה במזנון המקומי. רוב השחקנים העדיפו להישאר בקבוצה ורובם נשארו באזור גם לאחר הפרישה. אחד מהשחקנים אפילו ניהל את הקיוסק המקומי שהיה בבעלות הוריו לאחר קריירה מפוארת. 

זה לא שלא היה כסף גדול בזמנו בכדורגל, אבל הוא לא היה גדול מספיק כדי לגרום לילדים מקומיים לעזוב את הבית הנוח שלהם. בנוסף היו הגבלות על רוב הקבוצות הגדולות שלא יכלו להחתים יותר מ-2 זרים. אבל בשנות השמונים הדברים השתנו. יותר כסף נכנס לכדורגל מהסכמי חסות וזכויות שידור, רמת הסקאוטינג השתכללה וחוקים לגבי שחקנים זרים בליגות החזקות התגמשו. שחקנים מקומיים כמו לותאר מתיאוס מצאו את עצמם מהר מאוד מחוץ למנשנגלדבאך. בשנות התשעים, עם כניסתו של חוק בוסמן והצמיחה האדירה של תעשיית הספורט והכדורגל – לקבוצות מהערים הפריפריאליות כבר לא היה מקום בטופ האירופי. מנשנגלדבאך דעכה, סיינט אטיין דעכה, מאלמו דעכה וכו'.

אלונה ברקת. משקיעה בקבוצה הבוגרת, לא במועדון צילום: ראובן שוורץ

תיאום ציפיות מונע אסונות

עם השנים האוהדים הסתגלו למציאות, אבל בשנים הראשונות של הדעיכה הייתה דרישה לשחזור הימים הגדולים. קבוצות  רבות קרסו בגלל שהבעלים החדש או המאמן החדש הבטיח "לחזור לימים הגדולים" ושמות גדולים נרכשו במקום להיבנות מחדש עם ציפיות צנועות יותר.

כיום הקבוצות שמגיעות מערים קטנות ומצליחות הן מעטות – ובדרך כלל תלויות בעיקר במיליונר/מיליארדר מקומי שהחליט להשקיע בקבוצה האהודה עליו. ויאריאל והופנהיים הן דוגמאות טובות לקבוצות מערים קטנטנות שנהנות מנדבן מקומי שהשקיע באופן חכם בבניית מועדון. הקבוצות האלה פועלות מתוך ההבנה בצורך של תמיכת הקהילה המקומית ושהן צריכות לייצר שחקנים על מנת למכור אותם – כי השוק לא מאפשר קיום "ברוסיות מנשנגלדבאכיות" יותר.

אוניראה אורזיצ'ני הרומנית היא דוגמה לקבוצה שנהנתה לטווח הקצר ממיליונר מקומי, אבל בסופו של דבר נעלמה בגלל אובדן העניין של הבעלים בה.

תהליכים דומים קרו בכדורגל הישראלי. מכבי נתניה והפועל באר שבע היו "אימפריות". האוהדים שלהן דרשו במשך שנים רבות שהןהתנהגו כאימפריות – אבל המציאות נטתה לטובת הקבוצות התל אביביות. "הפריפריאליות" שזכו בתארים – בית"ר ירושלים ומכבי חיפה – נהנו מעצם העובדה שהן לא ממש פריפריות ושהיה להן בסיס אוהדים מקומי די גדול.

מכבי נתניה הצליחה, באיזשהו מובן, להסתגל לסטטוס החדש שלה כמייצרת ומוכרת שחקנים. זוהי אסטרטגיה שמאפשרת לה הישרדות לטווח הארוך. קובי בלדב וגיל לב נמצאים שם כבר זמן רב וגם לאחר נטישתו של דניאל יאמר, הנדבן הלא מקומי שבא להשקיע מסיבות לא ידועות ובסוף עזב, הקבוצה הצליחה להתקיים ואף להצטיין, ברמה כלשהי, בליגה.

ייתכן שההצלחה של נתניה היא מקרית. עניין של מזל. כמו שחוסר ההצלחה של הפועל באר שבע הוא עניין של חוסר מזל.

אבל חוסר מזל נוטה לנבוט באזורים בלי סדר.

ניר קלינגר, שאחראי על הקבוצה הבוגרת ועל ההחתמות המוזרות של שחקניה, אולי אחראי למצב הגרוע שלה, אבל מי שאחראי על מצב המועדון היא הבעלים – אלונה ברקת.

ב-2007, כשהגיעה אלונה ברקת למועדון, היא הבטיחה מועדון קהילתי שמתבסס על שחקני בית. זה לא קרה עדיין. אחת מהסיבות לכך היא העובדה הפשוטה שלמועדון היו כבר 4 מנכ"לים שונים. איך אפשר לקיים מועדון מסודר עם 4 מנהיגים שונים, שכל אחד מביא את אנשיו שלו?

המנכ"לים עזבו בעיקר בגלל חילוקי דעות מקצועיים. בעיקר עם ברקת, שלמרות התדמית שלה מעורבת מאוד ברמה היומיומית של ניהול המועדון. אחד מאותם מנכ"לים עזב בגלל חילוקי דעות עם הדוברת, שהיא חברה טובה של ברקת. ככה לא בונים מועדון.

כדי לקיים מועדון פריפריאלי שיהיה חם ואוהב, קהילתי ומצטיין – צריך השקעה רחבה של בעלים - או קהילה (עירייה או קבוצת אוהדים). וצריך גם מנכ"ל שיתווה דרך ניהולית. צריך מנהל מסחרי, צריך מנהל קשרי קהילה ועוד בעלי תפקיד רבים.

השנה החליטה ברקת שהאסטרטגיה שלה (אגב, אסטרטגיה זה לא משהו שמשנים בכל שנה) היא "ללכת על נוער" אבל גם מערכת נוער אי אפשר להקים יש מאין.

בשביל מערכת ספורטיבית בריאה יש צורך במנהל ספורטיבי מקצועי, שיתווה דרך למועדון בכללותו ויעבוד ביחד עם המאמן על גיוס שחקנים. צריך גם מנהל מחלקת נוער, מאמנים טובים במחלקת הנוער, מערכת בתי ספר לכדורגל נרחבת (ולא – שני אימונים בשבוע בווסרמיל זה לא מספיק) ומערכת סקאוטינג נרחבת לבאר שבע וסביבותיה.