מי שמשלם על מהירות או על פוטנציאל – פראייר!

כל שחקן ספורט רוצה למצוא את מכרה הזהב שלו, אבל דווקא ה-NFL, הליגה העשירה ביותר בעולם, לא משלמת את השכר הממוצע הגבוה ביותר. לפניה נמצאות ה-NBA, אם אי פעם יסיימו שם את השביתה, וה-MLB (בייסבול).

ככה זה כשהסגל מונה יותר מ-50 שחקנים - העושר מגיע ליותר ידיים. ובכל זאת, כשליגה מגלגלת כמעט 10 מיליארד דולר בעונה, כמעט כל שחקן יכול למצוא זהב – כלומר, כל אחד ששורד את החבטות, הפציעות והנזקים למוח ומגיע ליותר מעונה אחת בקריירה שלו..

ב"פורבס" מצאו לא מעט חוזי ענק של שחקנים בינוניים עד טובים, וניפקו רשימה של שחקנים שנותנים את התמורה הקטנה ביותר ביחס לכסף שמושקע בהם.

אז איך מודדים חוזה שמצמיד למנהל הקבוצה ולבעלים תווית של "פראייר"? סטטיסטיקות ה-NFL אינן מפותחות כמו אלה של הכדורסל, ורחוקות שנות אור מאלה של הבייסבול. אבל תחושות ניתנות לגיבוי באמצעות סטטיסטיקה שנותנת את התפוקה של שחקן ביחס לעמיתיו, ובהתאם, את החוזה שלו ביחס לחוזה של עמיתיו בקבוצות אחרות.

גרין ביי נגד קרוליינה פנת'רנס. הסטטיסטיקות בפוטבול לא הכי מפותחות צילום: MCT

הטעות שבמהירות

אז מה הממצאים? בעיקר: לא לשלם הרבה לשחקני הגנה מהירים (שמשחקים בעמדת הקורנר-בק, מי שאמור למנוע מהרסיברים לתפוש את המסירות של הקווטרבק). משום מה, למהירות של שחקן יש את היכולת להוציא חוזי ענק שערורייתיים גם בבייסבול, גם בכדורגל, וגם בפוטבול.

דונטה רובינסון מאטלנטה פאלקונס קיבל חוזה ענק על סמך עונת פלא: שש חטיפות לשחקן הגנה שהוא גם רוקי זה יפה מאד. אבל זה היה ב-2004. מאז הוא חטף בכל הקריירה רק עוד שמונה מסירות, יבול דל במיוחד עבור חוזה של 57 מיליון דולר ל-6 שנים. אבל החוזה של דובינסון אינו מרשים ביחס לסטאנפורד ראוט, הקורנר בק של אוקלנד ריידרס. 10 מיליון דולר לעונה הם השכר ה-15 בגודלו בכל הליגה, וזה שכר גדול עוד יותר כשזוכרים שמדובר בשחקן שמעולם לא נבחר לאולסטאר של הפוטבול, הפרו-בול.

מחדל הפוטנציאל

קוורטרבקים הם לב ההתקפה, והם תמיד יקבלו את השכר הכי גדול. לפעמים, בגלל התחרות, צריך לשלם יותר מדי כדי לקבל קווטרבק סביר או טוב. כך לדוגמט מאט האסלבק, שהתפרסם בתור המחליף של טום בריידי כשזה נפצע, מספק מספרים יפים בקנזס סיטי (שמיני בליגה בדירוג המסירות), אולם תמורת יכולתו הוא קיבל חוזה עצום – 12.3 מיליון דולר, השני בגודלו לקווטרבק.

עם זאת צריך להכיר בסיכון שבהתמקדות בכישרון: קוורטרבקים הם הדוגמא המובהקת ביותר להנחת המוצא האנושית של תיאוריית "מאניבול" - חיזוי כישרון הוא עסק מתעתע, וקשור יותר בהשלכות של המביט מאשר בכישרון שמול העיניים.

 ובהתאם, קוורטרבקים הם לא תמיד מה שהם נראו בקולג'. קחו לדוגמה את אלכס סמית' מסן פרנסיסקו פורטיניינרס. סמית' היה הנבחר הראשון בדראפט ב-2005, אבל מאז הציג קריירה בינונית במקרה הטוב, עם דירוג מוסרים של 72, בעוד החציון של הליגה בשנתיים האחרונות עמד על כ-83. מבחינת השכר, 5.5 מיליון לעונה, הוא מעל לחציון בליגה.

במקום הראשון מבין כל השחקנים שלא נותנים תמורה ביחס לחוזה שלהם נמצא, כמובן שחקן הניו יורק ג'טס. הג'טס החתימו את מארק סאנצ'ז על חוזה עצום בגלל הפוטנציאל שלו על המגרש ומחוצה לו, כגורם משיכה לשוק ההיספאני בארה"ב.

אבל 14.8 מיליון דולר לעונה זה הרבה מאד כסף לקווטרבק שמדורג 28 מתוך 32 בדירוג איכות המוסרים. נכון שסאנצ'ז עדיין צעיר והוא עוזר במכירת מרצ'נדייז, אבל לג'טס היו בהיסטוריה מספיק קווטרבקים גרועים, והם לא יישארו מחויבים אליו על המגרש אם הוא ימשיך לתפקד כמו קוורטרבק שאפשר למצוא בשני מיליון דולר. וזה יהפוך את החוזה הענק שלו גם לחוזה האחרון שלו.