כותבים ובוכים

ג'ורג' קוסטנזה, מגיבורי סדרת הטלוויזיה "סיינפלד", טען באחד מפרקי התוכנית שבכל קבוצת חברים ישנו חבר אחד שכולם עושים ממנו צחוק. קיומו של החבר נועד, הלכה למעשה, להעניק לקבוצה חומר להלצות ולהתבדחויות. ברמה העמוקה יותר ניתן לומר כי אותן התלוצצויות מהוות כנראה את הדבק שמתחזק בבסיס את קיומה של הקבוצה. בעוד אחד מרגעי המודעות הרופפת הפנה ג'ורג' את האצבע לאיליין, כדוגמה לאותו חבר, בזמן שברור לכל כי הוא עצמו, ג'ורג', ניצב בדיוק במשבצת שעליה הצביע.

כשמביטים על תקשורת הספורט בישראל, בתקופה האחרונה ובכלל, ניתן בהחלט לקבל את התחושה שהכדורגל המקומי, ברמת הליגה ובוודאי ברמת הנבחרות, מהווה עבור עיתונאי הספורט אותו החבר שכולם צוחקים עליו. יתרה מכך, כדי שיוכלו להמשיך ללעוג ולבקר אותו מקפידים עיתונאי הספורט, תוך כדי הפגנת חוסר מודעות צורם, לטפח את הענף ולבנות ציפיות ממנו — רק כדי שיוכלו מאוחר יותר לירות במטרת הדמות שהם מלכתחילה יצרו בעצמם.

במילים אחרות, עיתונאי הספורט מנפחים בלון, שההנאה היחידה שצפויה ממנו היא רעש הפיצוץ שלו. די להשוות בין הכותרות התקשורתיות ערב משחקי נבחרת הכדורגל הלאומית לבין הכותרות ביום שלמחרת כדי להבין את הרעיון. המעבר מתחושות ה"היסטוריה" ועד לסיכומים תחת הכותרת "הימים הנוראים" מהיר יותר מהאשמות שמפנים שחקני הנבחרת זה לזה לאחר ההפסדים. הרי העובדות היבשות והנתונים ההיסטוריים אינם מהווים תשתית רציונלית לציפייה להצלחה אמיתית של נבחרת הכדורגל הישראלית, ובכל זאת ממשיכים עיתונאי הספורט, בהכללה, להפיח תקווה ולהפיץ תחושה, בכל פעם מחדש, שהעפלה לטורניר כדורגל משמעותי נמצאת ממש בפתח.

ברור לחלוטין שעיתונאי הספורט אינם בונים את הציפיות מתוך מוטיבציה מודעת ליצור אשליה. בדומה לאוהדי הספורט, שכמעט אינם מסוגלים לשפוט את המציאות הספורטיבית בכלים רציונליים, גם עיתונאי הספורט, ככל הנראה, מקווים ומאמינים בכל לבם בהצלחת הנבחרת הלאומית. אולם בפועל הם חוטאים למציאות ומתפקדים כאוהדים לכל דבר ועניין. עיתונאי הספורט צריכים להבין, בדיוק כמו במקרה של ג'ורג' קוסטנזה, כי כשהם מצביעים על כישלונה החרוץ של הנבחרת ומטיחים לכיוונה ביקורת, הם בעצם צוחקים קצת על עצמם, על כך שהיו שותפים ליצירת האשליה כשנהגו בעיוורון כלפי המציאות.

רון קופמן. העיתונאים לא שופטים את הכדורגל הישראלי בכלים רציונליים צילום: אפי שריר

היצרים גוברים על ההיגיון

הדברים בוודאי נכונים גם כלפי הליגה המקומית. מוספי פתיחת העונה הרשמיים שמייצרים אווירה חגיגית מתחלפים כבר לאחר סוף השבוע הראשון של המשחקים בטורי הספד המקוננים על הרמה המקצועית הנמוכה, על חוויית הצפייה היקרה, שעות המשחק הבלתי אפשריות, התחרותיות המלאכותית ועוד בעיות רבות אחרות. אבל אף אחת מהעובדות הידועות לא מפריעה למדורי הכדורגל להתרגש לקראת פתיחת עונת המשחקים החדשה. הרי העובדות והנתונים ידועים מראש, אז למה להצביע על הליקויים רק לאחר הכישלון?

טיפוח הכדורגל על ידי אמצעי התקשורת ואהדת ההמונים אליו מובנים לחלוטין. רבות נאמר ונכתב על הקשר בין הענף ומאפייניו לבין יצירת לכידות חברתית ברמות שונות. אולם, בניגוד ליציעים, אין סיבה שגם מעל דפי העיתון היצרים יגברו על ההיגיון.

בדיוק כפי שניתן לצפות מעיתונות הספורט לנתח את המציאות באופן מעמיק ולא להסתפק בשיח פשטני. אולם בפועל, השיח הדומיננטי במדורי הספורט מתמקד בתוצאה ולא בתהליכים, ועל כן ממעט להצביע על כשלים בטרם התרחשותם.

האם נערות ליווי הגיעו למלון הנבחרת רק לאחר ההפסד המתסכל לדנמרק? האם סכסוכים בין שחקני הנבחרת לא התקיימו טרם ההפסד ליוון? האם הרקורד של הנבחרת במשחקים מכריעים לא היה ידוע לכל? עיתונות הספורט הפכה להיות שבויה של תוצאות, עד כדי כך שכותרות המהדורות והעיתונים ניתנות לחיזוי ללא כל מאמץ.

הכל תלוי תוצאה

מעבר למשחקי המילים והכותרות הממוחזרות, שעליהם נכתבו כבר מערכונים שלמים, הפך השיח העיתונאי, ברמת המאקרו, לצפוי ושטוח. הצלחה של מכבי חיפה, תוך שמירה על יציבות תקציבית, תתורגם מיידית לשפיות של בעלי הקבוצה — בטח בעידן שבו בעלים של קבוצות כדורגל ישראליות (מגאידמק ועד גולדהאר) מפזרים כספים כמעט ללא הכרה. אלא שאותם הבעלים ואותה היציבות התקציבית יוצגו כאדישות, או אולי אף כזחיחות, במקרה שהקבוצה תפתח את העונה הצורה מגומגמת. ואז, כשיבוא הבעלים לחזק את הקבוצה, יתפעלו מדורי הספורט מנכונותו להכניס את היד עמוק לכיס ולהוציא את הקבוצה ממצבה. אך אם החיזוק לא ישיג את מטרתו, ימהרו כותרות הספורט להכתיר את החתמתם המהירה של השחקנים הזרים כסממן לפאניקה בקבוצה.

ההחתמה של מוטי איווניר לאימון מכבי תל אביב, לאחר שורת הפסדים במהלכה של עונת המשחקים הקודמת, נראית כיום כהחלטה מוצלחת של בעלי הקבוצה מיץ' גולדהאר. השקט הנפשי שהעניק הבעלים למאמן ולמערכת, טוענים העיתונאים, מניב כעת פירות. אבל ברור לכל שפתיחה אחרת לעונה והפסדים שהיו מכניסים את המועדון לסחרור היו הופכים גם את גולדהאר למרוחק ומנותק שאינו מבין את המנטליות המקומית.

מובן שההתבוננות על מדורי הספורט כמקשה אחת, כמו כל הכללה, בעייתית ולא מביאה בחשבון רגישויות והטעמות שונות של כל אחת מהמערכות. אולם באופן כללי יש משהו מגוחך באכזבה של התקשורת מהגולם שהיא בעצמה היתה שותפה בכירה ליצירתו. בדומה לילד שמסתיר את עיניו עם הידיים ובטוח שאיש לא יכול לראותו, כך תקשורת הספורט אוהבת לבקר את כל הגורמים האפשריים לאחר כישלונות, אבל נוטה להתעלם מחלקה בבניית הציפיות חסרות הבסיס.

הכותב הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת הספורט במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובאוניברסיטת בר־אילן