מאמן, אוהב לאמן?

הטענות על השחקן הישראלי מוכרות: הוא עצלן, אטי, לא מוכשר ומעדיף להסתובב בקניון ולאכול שווארמה מאשר לעבוד קשה. מובן שזו הכללה גסה שעושה עוול להרבה שחקנים שלוקחים את המקצוע שלהם ברצינות, אולם יש הרבה דוגמאות שלמרבה הצער מצדיקות את הסטריאוטיפ.

נראה שלכולם נוח לרדת לגליץ' על השחקן הישראלי: לבעלי הקבוצות, למאמנים; לתקשורת ולאוהדים. אולם גם אם זה נכון ונסכים עם הטענה שהכדורגל בישראל לא משתפר, הרי שהכתובת הראשית לכל הבעיות הללו של שחקני הכדורגל בישראל היא המאמנים – אלה שאחראים לטיפוח השחקנים, אלה שאמורים להפוך שחקנים ליותר מקצועיים, שלמים ומגוונים.

אלי אוחנה עם חניכים צילום: יובל חן

להטיס מטוס קרב

אם להתחיל מהשורה התחתונה, הרי שיש בישראל מעט מאוד מאמנים טובים, כלומר בעלי מיומנויות שונות לבביצוע התפקיד - הבנה טקטית, יכולת ללמד, יחסי אנוש טובים והיכולת להניע אנשים לפעולה בסביבה מורכבת.

ההבחנה החשובה ביותר היא בהבדל בין מאמן בוגרים למאמן צעירים. בישראל חסרה ההבנה הקריטית הזו על ההבדלים החשובים בין שני התפקידים הללו, שמזכירים אולי את ההבדל בין טייס קרב לטייס בחברת תעופה אזרחית: שניהם מטיסים מטוס, אך הכלים שהם משתמשים בהם והמטרות שלהם שונות לחלוטין.

מאמן בוגרים נדרש לספק תוצאות. מאמן נוער לעומת זאת, עובד בסביבת עבודה שונה, עם משאב אנושי אחר (שחקנים צעירים) וצריך להימדד באופנים שונים לגמרי. במחלקות נוער בעולם, הישגים קבוצתיים אינם רלבנטיים. המטרה היא להכפיף את הקולקטיב לצורכי האינדיבידואל, כך יתאפשר לכל שחקן להשתפר, להתבטא ולצבור ניסיון. בדומה לכל עבודה עם צעירים, את הפירות יראה המאמן רק שנים רבות לאחר סיום תפקידו. הפער בין העבודה הסיזיפית לסיפוק מהתוצאה דורש אופי מיוחד ממאמני צעירים, כמו מורים בבית הספר.

בקבוצת בוגרים המגמה היא הפוכה: תוצאות יש לספק כאן ועכשיו, תחת לחץ מתמשך של גורמים שונים שלא קיימים בכדורגל צעירים (תקשורת, אוהדים וכו') וכאן האינדיבידואל הוא זה שצריך לשרת את הקולקטיב בדרך למטרה הנכספת: הצלחה קבוצתית. כאן יש למצוא מאמן שהוא גם מנהל שיכול לספק תוצאות על בסיס טווח קצר ושיידע לעבוד ולנהל תחת מערכת לחצים וסביבת עבודה שונה לגמרי מזה של מאמן הנוער.

ההבנה הזאת לא קיימת בכדורגל הישראלי, וכך יוצא שאת תפקידי מאמני נבחרות ישראל לנערים ולנוער, למשל, מאיישים מאמני בוגרים שקיבלו "פרס" על "הצלחה בקבוצותיהם" (או קשריהם בזירה המקומית).

יאללה, לעבודה

אם למישהו יש טענות על כך שהשחקנים בישראל לא עובדים מספיק, לא מתקנים ליקויים ולא באמת משתפרים באופן דרמטי, הרי שהכתובת לכך היא המאמנים בלבד. שחקן שמעוניין להתקדם ורוצה להשקיע יוכל לעשות זאת, אבל יהיה לו קשה מאוד כאשר לוח האימונים שנקבע על ידי המאמן לא מקיף. נדיר יהיה למצוא מאמנים, שבזמן שאין בו אימונים קבוצתיים עובדים עם שחקנים באופן פרטני. בדומה למורים בבית הספר, העבודה בכיתה או במגרש האימונים הקבוצתי אינה מספיקה, ומתן "שיעורים פרטיים" הוא בבחינת הכרח להתפתחות התלמיד או השחקן. שחקנים צעירים רבים נתקלים באוזניים אטומות כאשר הם מבקשים אימוני אקסטרה עם המאמן והצוות המקצועי. לפעמים הם אפילו נאלצים לשמוע כל מיני תירוצים כמו "צריך שיהיה בשטח מאמן כושר, איך נוכל לערוך לך אימון אישי בלעדיו?", שמבהירים להם כבר בגיל מאוד צעיר ובשלב מאוד התחלתי של הקריירה שעדיף להם להשלים עם הבינוניות מסביב ולא לנסות לשאוף לעבודה קשה ומצוינות.

לכן, היכולת ליצור שינוי אמיתי ולהכניס נורמות חדשות לא קיימת אצל שחקנים בודדים. אם נבחן את הדברים כמו בכל מקום עבודה אחר, הרי שיכולת לשפר עובדים טמונה אצל המנהל. אם הוא לא דורש מהם יותר, ולא נותן להם כלים טובים כדי לספק את הדרישות הללו, כיצד אפשר לבוא אל העובדים בתלונות? המנהל הוא זה שמכתיב את התרבות הארגונית, ותרבות של בינוניות תחלחל מהר מאוד מטה לעובדים. תמיד יהיו עובדים מצטיינים שיידעו להתעלות, אולם מה עם כל אלה שצריכים הכוונה ועזרה כדי לעשות זאת? כמה עובדים מצוינים, או בשפת הכדורגל שחקנים מבטיחים, כבר איבדנו בגלל שאף אחד לא מרשה לעצמו לקחת אחריות ולהעלות את הרף? מי שיתנגד כמובן להעלאת הרף הוא הדור הוותיק, שכבר התרגל למצב הקיים. למנהל אחראי בעל חזון ויעדים אסור לחשוש ממנו. רצוי אפילו ליצור קונפליקט מכוון עם מי שמביע התנגדות כזו או אחרת, קונפליקט שיעביר מסר חד וברור שמה שהיה איננו עוד. מעתה, עבודה קשה והתייחסות מקצוענית עם הבסיס. ומי שלא מתאים לו, מוזמן לפנות את הארונית שלו בחדר ההלבשה.

אולי גם המאמנים עצמם לא רוצים לעבוד קשה יותר. אולי גם הם התרגלו למעט שהם נדרשים אליו. אולי גם הם אוהבים לשבת בבתי קפה בשעות הבוקר המאוחרות במקום להעביר אימון אישי לבוגרי קבוצת הנוער שעלו לבוגרים? מכיוון שרוב המאמנים הם שחקנים לשעבר, אפשר לראות בבירור כיצד זהו מעגל שמזין את עצמו ובעצם מונע סיכוי ממשי לשינוי. ואם יש מנהל שלא משריש ערכים נכונים ולא מספק עבודה, צריך לעלות מדרגה: למנהל הבכיר יותר, או במקרה שלנו: בעלי הקבוצות.

רוני לוי. היחיד בחו"ל צילום: טל שחר

לנהל את המנהל

יחסי העבודה בין בעלי הקבוצות למאמנים הפכו להיות מעניינים מאוד בתקופת הכדורגל המודרני. גם בגלל רכישת קבוצות על ידי בעלי הון שלפתע מצאו את עצמם מנהלים עסק שאין להם מושג וניסיון בו, ומנגד משום שהמאמן נשאר כמו תמיד דמות דומיננטית שעומדת בראש הפירמידה. זהו תפקיד בודד ותחת הרבה לחץ וביקורת, ודווקא בשל כך הדרך לנהל את אותם מאמנים היא קשה ומורכבת. אולם עבור חלק מהקוראים, בעלי הקבוצות למשל, החלק האחרון היה מוזר. לנהל מאמנים? מה, הם גם שכירים במועדון שאמורים לעבוד בתוך מסגרת מסוימת?

אין באמת יחסי עבודה בין הבעלים למאמן ברוב הקבוצות, כשבעצם מאמן הופך מרגע המינוי שלו לזה שמצופה שיישא באחריות לכל בעיה שתצוץ, ובמקרה הצורך יהיה ניתן לערוף את ראשו בגיליוטינה כדי לרצות את המוני האוהדים והעיתונאים המריעים. אולם בדומה לכל עובד בכל מערכת, גם מאמן זקוק להתוויית דרך, להגדרת תפקיד ברורה ולמעקב צמוד שלפיהם הוא יימדד בהתאם לתוכנית העבודה של המועדון.

ההוראות צריכות להיות פרי משנה סדורה: האם הוא מעוניין ויכול להשקיע כסף רב בקבוצה? האם הוא רוצה לבנות על מחלקת הנוער שתייצר שחקנים רבים? כל אלה יובילו אותו בקבלת ההחלטות, וכך גם ביחסיו עם המאמן, שהוא זה שאמור להוציא לפועל את התוכניות בכל האמור לקבוצת הבוגרים. אולם לצד זאת הבעלים צריך לספק למאמן גם כלים. אם אתה רוצה לרכוש שחקנים בזול ולמכור אותם בעתיד ביוקר, עליך להשקיע מאמצים ומשאבים בפיתוח רשת סקאוטינג סביב העולם. אם אתה מעוניין להכשיר שחקנים צעירים, עליך למשוך מאמני נוער טובים ולפתח אותם. קודם לאן רוצים להגיע, ולאחר מכן כיצד אפשר לעשות זאת בדרך הכי יעילה ומקצועית.

לכו ללמוד

שחקנים ישראלים יצאו לאחרונה לאירופה. כולם מעוניינים בשדרוג כלכלי אך גם בשדרוג מקצועי. יש להניח שרובם רואים בדמיונם את אליניב ברדה, שבעבודה נכונה וקשה בגנק שיפר הרבה תכונות והפך לשחקן הרבה יותר שלם. כך גם יקרה לשחקנים אחרים בחו"ל, נשאלת השאלה מדוע למעט מאמן אחד ברומניה, לא יוצאים מאמנים נוספים לאימון באירופה? מאמנים ישראלים גם יצאו לקפריסין, אך כשנתחיל לראות מאמנים ישראלים במדינות כדורגל דרג ב' (כמו אותה בלגיה מושמצת), אולי גם מאמנים נוספים יראו שיש לאן להתפתח ויבינו שעליהם לדרוש יותר, גם משחקניהם וגם מעצמם. בסופו של דבר, אין פלא שמדינה כמו פורטוגל מייצרת תוך זמן קצר כל כך הרבה כישרונות כדורגל, ויחד עם זה כישרונות אימון כמו ז'וזה מוריניו ואנדרה וילאש־בואש, שאולי נבדלים באישיותם אך דומים בחריצות, ביסודיות וביצירתיות שלהם.

בפעם הבאה שמאמן כדורגל ישראלי באמת רוצה ללמוד, שיוותר על טיול חסר משמעות לצ'לסי או במילאן, שחיות בפלנטה אחרת מכל מה שהוא מכיר וייתקל בו בעתיד, וייסע למקומות קצת יותר צנועים אך מאוד מקצועיים: פורטוגל וקרואטיה, שהן דוגמאות טובות למדינות קטנות עם בעיות רבות (כלכליות או ביטחוניות) שהנפיקו אינסוף שחקנים ומאמנים. וכדי שזה יקרה, אנחנו שוב חוזרים לאלה שמחזיקים את הכוח הרב ביותר בידיהם: בעלי הקבוצות. כשהמעסיקים של אותם מאמנים ירצו וידרשו יותר, הם גם יקבלו יותר. עד אז, נמשיך לראות שחקנים ומאמנים מסתובבים בבתי קפה בשעות העבודה. וקבוצות "פחות טובות מאיתנו" בליגת האלופות.

הכותב הנו מוסמך MBA במינהל עסקים וניהול כדורגל מאונ' ליברפול ומרצה בפקולטה לניהול, אוניברסיטת בן־גוריון