ליגת לוזר
הכדורגל הישראלי רחוק מלהיות מנוהל בצורה תקינה. הנה כמה דוגמאות
סצנה ראשונה: מאמן נחשב בליגת העל, בחלק מהמקומות מגדירים אותו כ"מיני גוטמן", נכנס לחדר ההלבשה של קבוצתו לפני משחק קריטי. בידו שקית עם סוכריות. את הסוכריות הוא זורק לכל שחקן ושחקן ומודיע: "הסוכריות קיבלו ברכה מרב חשוב. אם תאכלו אותם עכשיו ננצח במשחק. ככה אמר הרב". המאמן
סצנה שנייה: שחקן זר צעיר ונחשב מגיע לישראל. הוא בקושי בן 20 ובקושי עזב את המדינה שלו. המשפחה שלו והחברים שלו לא לצידו. המועדון שהוא מגיע אליו נחשב למועדון גדול אבל בגלל קיצוצים בתקציב לא מוצאים לו דירה. אין לשחקן רישיון והוא לא יודע איך להגיע למגרש האימונים. "מטפלים" בו על ידי כך שמצמידים לו שחקן זר נוסף, שאגב בדרך החוצה מהקבוצה וגם הוא בקושי יודע איך להגיע למגרש. לשחקן הזר הצעיר אומרים שיסדרו משהו ממש בקרוב אבל בינתיים הוא ישן אצל שחקנים אחרים. עכשיו מצפים ממנו לככב.
סצנה שלישית: שחקן נוער מוכשר וכוכב הנבחרות הצעירות לא רוצה לעבור מקבוצה X לקבוצה Y. הבעלים של קבוצה X הוא חבר טוב של קבוצה Y. בעלים של קבוצה Y הוא בכיר בכדורגל הישראלי. השחקן קיבל הצעה מקבוצה Z ורוצה להצטרף אליה. אבל הבעלים של קבוצה X אומר לו שהוא חייב לעבור לקבוצה Y. הבעלים של קבוצה X מאיים על השחקן, קטין דרך אגב, שאם הוא לא יעבור לקבוצה Y הקריירה שלו תיהרס והוא לא יורשה להתאמן עם הנבחרות. השחקן מתעקש להצטרף לקבוצה Z. ובכן, הוא כבר לא מקבל זימונים לנבחרות.
אלו סצנות נפוצות בכדורגל הישראלי. נפוצות מדי. והן מוכיחות שיש פער אדיר בין ניהול תקין (אפילו לא מצטיין במיוחד) לבין ניהול בכדורגל הישראלי. מישהו היה יכול לדמיין את המנכ"ל של החברה שלו מדריך את העובדים שלו לפני פגישה חשובה רק על ידי חלוקת סוכריות? מישהו יכול לדמיין שהחברה שלו תעשה רילוקיישן כל כך מרושל לעובד שמגיע ממדינה זרה? מישהו מוכן לעלות על הדעת שמנהל בית ספר יכריח ילד לעבור לבית ספר שהוא לא רוצה בגלל אינטרסים אישיים?
אין אף עסק גדול כמו הכדורגל הישראלי שמתנהל בצורה כזו. זה משהו שאומרים כבר הרבה מאוד שנים. ערב תחילת העונה, לליגה השישית בטיבה בעולם יש עוד הרבה מה לתקן בעצמה.
קול מחאת האוהדים
המחאה החברתית בישראל העירה גם את אוהדי הספורט בישראל. ספורט, אולי יותר מללכת לקולנוע, לתיאטרון או להופעות, צריך להיות עממי. נתנאל שוכנר, צעיר ישראלי מהוד השרון, הבין זאת ופתח את קבוצת פייסבוק, שמטרתה להוריד את מחירי הכדורגל בישראל.
"הכדורגל צריך להיות זול לצופה בטלוויזיה ולצופה במגרש. והאוהדים רוצים לעשות את זה בלי להרגיש שעושקים אותנו", הוא אומר. " וקל לעשוק אותנו. אנחנו אוהדים ולא רק לקוחות, אנחנו לקוחות שבויים. את הקבוצה שלנו אנחנו לא יכולים להחליף בקבוצה (מוצר) אחר אם היא לא מתאימה לנו. הקבוצה שלנו נשארת שלנו. תמיד. והבעלים מנצלים את זה.
הדרישות פשוטות וקבוצה זו וקבוצות מחאת ספורט אחרות, צוברת פופולאריות. אלו הדרישות, והן לגמרי לא מופרכות:
1. לדאוג ש-35% מהכרטיסים יהיו לנוער וחיילים. במחיר מוזל. או מחיר אחיד של 50 שקל לכל הכרטיסים (בני יהודה עושים את זה כבר שנתיים וזה מצליח).
2. שירותים נקיים ויחס טוב מעובדי האצטדיון. בסיסי כל כך ולכן זה פשוט לא יאמן כמה שהקבוצות זונחות את הדבר הפשוט הזה.
3. מחירי מזנונים בפיקוח. כיום מחיר לחמנייה עם נקניקיה (כזאת פשוטה שקונים בסופר) ושתייה (כוס קולה מבקבוק) עומד על 30 שקל. מחיר מטורף למשהו שנרכש עבור שמינית מהמחיר בסופר-מרקט. (ואסור לנו להכניס אוכל משלנו).
4. ערוצי הספורט. מחירי צריכת הספורט בישראל יצאו מכלל שליטה. חברות הכבלים יוצאות מתוך נקודת הנחה שאלו מחירים שהאוהדים תמיד ישלמו – אבל זה כבר בלתי אפשרי לעמוד במחירים העולים.
לא בטוח שאוהדי הכדורגל בישראל יצאו לרחובות עם אוהלים, אבל הגיע הזמן שרשויות הספורט, ההתאחדות, בעלי זכויות השידור והקבוצות עצמן יתחילו להיות קשובים יותר ללקוחות העיקריים שלהם, כי בלעדיהם ספורט עממי כמו כדורגל, הופך ללא עממי בעליל.
