הצדעה לקפטן של הקבוצה השנואה ביותר בספורט

דרק ג'יטר, הקפטן של הניו יורק יאנקיז, עלה לחבוט מול דיוויד פרייס מטמפה ביי, כשהלחץ עליו גבוה מתמיד. בגיל 37, בעונה הכי גרועה שלו מבחינה סטטיסטית, ג'יטר חיפש את החבטה ה-3,000 בקריירה, הישג שרק 28 שחקנים הצליחו לעשות בעבר – ואף אחד מהם לא היה מהיאנקיז. פרייס הוא אחד מהפיצ'רים הטובים ביותר בליגה, אבל ג'יטר התנפל על הכדור ושלח אותו ליציעים. החבטה ה-3,000 היתה גם הום ראן אדיר, ויאנקי סטדיום התפוצץ באושר.

עבור כל מי שאינו גר בניו יורק, היאנקיז מסמלים את כל מה שמכוער בספורט: מועדון עשיר במיוחד המעמיד תקציב של יותר מ-200 מיליון דולר לעונה, שמאפשר לו לרכוש כמעט את כל הכוכבים שהוא רוצה, ופוגע בתחרותיות של הספורט. הבסיס הכלכלי של היאנקיז הוא קהל עצום ונאמן – ביציעים, ובחברת הכבלים "YES" שמשדרת את משחקיה. עם ממוצע של כ-45 אלף צופים למשחק, השווי של היאנקיז עומד על 1.7 מיליארד דולר, והשווי של YES הוא כ-3 מיליארד דולר. מי שקיבל באופן מסורתי את הקרדיט להפיכתה של היאנקיז למופת של קבוצת הספורט המודרנית הוא הבעלים ג'ורג' סטיינברנר (שנפטר לפני שנה), אבל לא תמיד זה היה כך.

בתחילת שנות ה-90 היאנקיז הציגו בצורת של 13 שנים ללא הגעה לפלייאוף. התקציב שלהם היה השמיני בליגה, והתפוסה ביציעים עמדה על כ-23 אלף למשחק, או רק 40% מהמושבים. אותו סטיינברנר נהג לכפות את רצונו על המנהלים, והיאנקיז שלחו בכל שנה את הכשרונות הצעירים שלהם עבור עוד כוכב פוטנציאלי / מזדקן / מתקאמבק שכשל ברגע שהגיע לניו יורק.

בכך, מנע סטיינברנר מהקבוצה שלו את היכולת להיבנות מחדש מבפנים, באמצעות טיפוח הכשרונות שהקבוצה משיגה בבחירות דראפט. אבל אז כוח חיצוני התערב. סטיינברנר הושעה מניהול בליגה (אך לא מבעלות) לכמה שנים, בעקבות שערוריית דייב ווינפילד – שחקן שסטיינברנר החתים ואחר כך שילם למהמר מפוקפק שימצא עליו סיפורים מלוכלכים.

במהלך ההשעייה הצליחו שני כוכבים צעירים, דרק ג'יטר ומריאנו ריברה, להגיע לקבוצה הבכירה מבלי ששלחו אותם לקריירה בקנזס סיטי או בסנט לואיס. ג'יטר וריברה הפכו לעמוד השדרה של הקבוצה שהגיעה לפלייאוף 15 פעמים ב-16 שנים, זכתה ב-5 אליפויות והפכה להיות הקבוצה הרווחית ביותר והמותג בנערץ ביותר בעולם.

דרק ג'יטר רץ אחרי החבטה ה-3,000 שלו בקריירה. 250 מיליון דולר בשכר צילום: רויטרס

חיוך של 100 מיליון דולר

בבייסבול, ההשפעה השולית של שחקן על קבוצה היא אולי הקטנה ביותר בכל ענפי הספורט הקבוצתי. גם בגלל אופי המשחק וגם בגלל שהרמה של המחליפים היא גבוהה וזמינותם גבוהה. זו הרי הנחת המוצא של תיאוריית המאניבול, שמאפשרת למצוא "כשלי שוק" – שחקנים טובים במחיר נמוך יחסית. אבל ההשפעה של ג'יטר על היאנקיז היא עצומה. ג'יטר תמיד מביא 100% מעצמו ומיכולתו, לכל משחק, בין אם בעונה הארוכה להחריד של הבייסבול ובין אם זה במשחק השביעי של הוורלד סירייס, סדרת הגמר של הפלייאוף. לחץ על המגרש או ברחובות מנהטן פשוט לא משפיע עליו, והוא תמיד צנוע, נאמן לקוד של שחקני הבייסבול, אפילו בניו יורק סיטי העוינת. זה הפך אותו לחביב האוהדים, וההצלחות שאליהן הוביל את הקבוצה מילאו במהרה את היציעים והפכו את היאנקיז למכונת כסף.

היאנקיז ידעו לתגמל אותו: ג'יטר יסיים את הקריירה עם הכנסות של כ-250 מיליון דולר בשכר. אבל את האהבה לג'יטר, תוצר של היאנקיז השנואים, תמצאו בכל אמריקה. גם היום, ג'יטר הוא הפנים המשווקות ביותר בבבייסבול, עם כ-9 מיליון דולר מחסויות בעונה מנייקי, ג'ילט, פורד ועוד מפרסמות בכירות. השחקן הבא בתור הוא ג'ו מאוור ממינסוטה, שמכניס כמחצית ממנו. בסך הכל, ג'יטר יסיים את הקריירה עם הכנסות של כ-100 מיליון דולר מחסויות.

כדור של רבע מיליון דולר

ליאנקיז יש אוהדים פנאטים מבחינת נאמנות, וג'יטר החרוץ והעקבי תמיד היה הפייבוריט שלהם. מי שתפס את כדור ההום ראן שחבט ג'יטר במשחק מול טמפה ביי הוא כריסטיאן לופז, מוכר טלפונים סלולרים בן 23. כדורים מהסוג שהוא תפס – שמציינים אבן דרך בקריירה – נמכרים במאות אלפי דולרים. אולם, באצילות נפש מרגשת, החזיר לופז את הכדור, ששוויו כבר הוערך ברבע מיליון דולר, ליאנקיז. בתמורה, הוא קיבל מזכרות וכרטיסים בשווי של כ-70 אלף דולר. במסיבת העיתונאים אליה הוזמן, אמר לופז "זה מגיע לג'יטר. כסף זה דבר טוב, אבל אני בן 23, ויש לי עוד זמן לעשות אותו. ההישג שלו הוא ציון דרך מדהים".

אבל ביאנקיז כמו ביאנקיז, תמיד חייב להיות משהו מכוער. לפני העונה הנוכחית, אחרי עונה ראשונה פושרת בקריירה, הגיע החוזה של ג'יטר לסיומו. היאנקיז סירבו לשלם לו את הסכום שרצה, ואף עודדו אותו לבחון את השוק ולראות אם מישהו מציע משהו דומה. זו החלטה עסקית, לא נעימה אך כלכלית. ובכל זאת, זה היה מכוער. בסופו של דבר סגרו הצדדים על חוזה של 3 שנים, תמורת 51 מיליון דולר. 17 מיליון דולר הם יותר מדי עבור מה שג'יטר מביא בגילו למגרש. אבל הם פיצוי מינמלי על מה שהוא נתן לקבוצה במהלך הקריירה האדירה שלו. גם לשונאי יאנקיז מסורים, שנמצאים למשל בדסק הספורט של "כלכליסט", מותר להוריד את הכובע ולהריע פעם בחיים עבור מישהו שלובש את המדים הלבנים עם הפסים השחורים.