האם כל פרויקט "גלאקטיקוס" נועד לכישלון?

כמעט עשור מאז היווסדו של פרויקט "הגלאקטיקוס" בריאל מדריד, שהפך כבר לשם כללי לכל קבוצת כוכבים עם יומרות מרקיעות שחקים, אפשר להביט לאחור על הרעיון וחיקויו בזירות הספורטיביות השונות, ולנסות לנתח את התופעה. מבט על העשור הספורטיבי האחרון מלמד על כך שמאז בנה פלורנטינו פרס, נשיא ריאל מדריד, את קבוצת הכוכבים הגדולה בתחילת שנות האלפיים, המודל לא מצליח להוכיח את עצמו. גם בכדורגל וגם בענפים אחרים.

פלורנטינו פרס מאחוריו זינאדין זידאן. המודל עבד תחילה אבל כשהאינטרסים הכלכליים עלו על האינטרסים המקצועיים זה הוביל לקריסה צילום:

תחילה זה עבד

אף על פי שניסיונות לאגד כוכבים בקבוצה ספורטיבית אחת מוכרים כבר שנים ארוכות, הרעיון הפך בשנים האחרונות כמעט שם נרדף לקבוצת הכדורגל של ריאל מדריד. פלורנטינו פרס, נשיא המועדון, ממש עם תחילת כהונתו הראשונה, החליט להפוך את ריאל למותג־על, מתוך כוונה לתרגם אותו להישגים מקצועיים ברמות הגבוהות ביותר ולא פחות חשוב מכך, להצלחות כלכליות.

הנתיב המרכזי לבניית המותג נסלל באמצעות קניית כוכבי כדורגל גדולים המגרש. מה שהתחיל בלואיס פיגו וזינאדין זידאן, המשיך מאוחר יותר ברונלדו (הברזילאי) ודיוויד בקהאם - ובקדנציה השנייה בכריסטיאנו רונאלדו וקאקה.

מבקריו של פרס טענו כי במערכת השיקולים, התיאבון הכלכלי והתדמיתי גבר לא אחת על השיקול המקצועי. אלא שבפאזה הראשונה של ריאל, בתחילת המילניום הנוכחי, התפיסות לא עמדו בסתירה. העניין התקשורתי, הציבורי והכלכלי הרב סביב הקבוצה לא הפריע לה להגיע לפסגת ההישגים ולזכות בליגת האלופות. אולי משום כך, הפך הדגם של מדריד מודל לחיקוי בקרב קבוצות, שביקשו להשיג הצלחה מהירה באמצעות רכישת כוכבים. ההנחה היתה ששיבוץ של שחקנים מצוינים בתחומם על משבצות המגרש יוביל לשלם הטוב ביותר. המגנים הכי טובים, עם הבלמים הכי טובים, יהפכו, על בסיס אותו היגיון, להגנה הטובה ביותר. הבעיה היא כמובן שהתיאוריה הזו לא מביאה בחשבון את המורכבות האמיתית של הספורט הקבוצתי: הדבק בין השחקנים (ברמה החברתית והמקצועית), החיבור בין המאמן לחניכיו ובין הקהל לקבוצה משפיעים הרבה יותר משנדמה, ונחיצותם, על מנת להפוך את האטומים הבודדים לתלכיד קבוצתי, אינה מוטלת בספק.

הגאלקטיקוס הצהובים. מכבי תל אביב עם אייל ברקוביץ', ג'ובאני רוסו ואבי נמני הגיעה רק למקום השישי בליגת הכדורגל הישראלית צילום: ראובן שוורץ

ציפיות גבוהות מדי

סקירה מהירה על פני העשור האחרון, מההרכבים השונים של כוכבים בקבוצת הכדורגל של ריאל מדריד,דרך מנצ'סטר סיטי באנגליה ועד לכוכבי הכדורסל של לוס אנג'לס ומיאמי בארצות הברית, כולל כמובן עצירת ביניים בבלומפילד וקבוצת הכוכבים של מכבי תל אביב בכדורגל בשנת המאה של המועדון, מצביעה על כך, שברובם המכריע, פרויקטים מהסוג הזה, מבטיחים ככל שיהיו, לא הצליחו לעמוד ברף הציפיות.

עם זאת, חשוב להדגיש שמדרגת הכישלון, אם בכלל, שונה בין מקרה למקרה. מיאמי עם לברון ג'יימס, דווין וויד וכריס בוש, כמו הלייקרס עם שאקיל אוניל, קובי ברייאנט, קארל מלון וגארי פייטון, נכשלו משום שהפסידו בגמר ה־NBA. לעומת זאת, מכבי תל אביב עם אייל ברקוביץ', ג'ובאני רוסו ואבי נמני הגיעה רק למקום השישי בליגת הכדורגל הישראלית. אולם, הכללת הסיפורים במקשה אחת משקפת את המכנים המשותפים לבעיות העמוקות של גלאקטיקוס ספורטיבי, כתפיסה.

ומה עם המאמן?

בניסיון לנתח את מגבלותיה של הגישה הגלאקטית עולים כמה גורמים. שלב בניית הקבוצה הוא, מטבע הדברים, הנקודה הטובה להתחיל בה. החתמת שחקנים מוצלחים ואהודים הנה לגיטימית, והדרישה לתרגם את גיוסם לרווחים כלכליים מתקבלת על הדעת, אלא שכשהכדאיות הכלכלית הופכת לשיקול המרכזי, הנתיב מטה כבר סומן.

בחירה בשחקן מתוך מטרה לרצות את האוהדים, למכור חולצות או לפתוח שוק חדש למכירת מרצ'נדייז, משקפת את הפיכתו של המשחק לסחורה, אך מסתכנת בהתפשרות על הרמה המקצועית. לעתים היא גם מהווה מקור למתח בין הבעלים למאמן. המקרה של דיוויד בקהאם הפך לסמן המוכר של התופעה, אך הוא בוודאי אינו היחיד. החזרתו של אבי נמני לסגל מכבי תל אביב בעונת הגלאקטיקוס, ככל הנראה בניגוד לתפיסתו המקצועית של ניר קלינגר המאמן, שבעצמו הדיח את הכוכב מהקבוצה קודם לכן, מבטאת אף היא את אותו הרעיון.

בכלל, המעמד של המאמן, מול ההנהלה ובעיקר מול השחקנים הגדולים, יכול להוות הסבר נוסף בפני עצמו לכישלונות פרויקטים מהסוג הזה. בזמן שהנהלות משקיעות משאבים רבים בגיוס השחקנים הטובים ביותר, נותרת לעתים עמדת המאמן, ובעיקר התאמתו לקבוצה מהסוג הזה, מעט מוזנחת.

העובדה שהשחקנים מרוויחים יותר ממאמנם, ברוב המקרים, כבר הפכה טבעית, אולם לא כל מאמן יכול לקבל את מעמדם הנשגב של השחקנים ולוותר על כבודו מול שחקנים ומול ההנהלה, שנותנת עדיפות לשחקן (מכיוון שבאחרון הושקעו יותר כספים והוא מניב יותר רווחים), ולא כל מאמן יכול להתמודד עם שורה ארוכה ועמוקה של כוכבים. יתרה מכך, בניית קבוצת כוכבים מתוך שיקול כלכלי עלולה גם לפגוע בזהות הקבוצתית המקומית. אוהדי ספורט נוהגים לראות בקבוצה גוף המייצג את הקהילה שבה היא פועלת, ועל כן עודף שחקנים מיובאים יכול ליצור נתק בין הקהל המקומי והקבוצה.

הניסיון בתקופה האחרונה להחזיר את הזהות הישראלית למכבי תל אביב בכדורסל נובע בדיוק מהמחשבה הזו, שהרי החשיבות של הקהל להצלחת הקבוצה הוכחה בשורה ארוכה של אירועים ומחקרים.

ליאור אליהו. בבניית הקבוצה צריך להתחשב גם ברצונות הקהל לראות כוכבים מקומיים צילום: ראובן שוורץ

החוליה החלשה

הסבר חשוב נוסף ומעניין לחוסר הצלחה של קבוצות גלאקטיות מתמקד בנפש השחקן ובאופן נקודתי באגו של הכוכב ויכולתו לחלוק את אור הזרקורים עם כוכבים נוספים לצדו. סביר ששחקן שהובא לקבוצה על תקן של כוכב, לאחר שהוכיח את יכולתו ונחיצותו במועדון אחר ונהנה בו ממעמד מיוחד, יצפה לקבל את אותו היחס גם באכסניה החדשה. אלא שבקבוצה עמוסת כוכבים, אפילו מקום בטוח בהרכב אינו מובן מאליו, שלא לדבר על מיקום במגרש, זמן החזקת כדור או תרגילים מכוונים לאחד הכוכבים.

קארים בנזמה שהגיע ככוכב הגדול של ליון לריאל מדריד, מצא את עצמו רוב העונה על ספסל המחליפים; ג'ובאני רוסו הוסט במכבי תל אביב לעמדת הקשר האחורי בשל עומס הקשרים על המגרש. מעבר לפגיעה בביטחון השחקן, עלולה ירידת קרנו של הכוכב לפגוע במרקם הקבוצתי כולו עקב מתיחות וקנאה בין כוכבי הקבוצה הנאבקים על מקום. במגרש, בתקשורת ובתודעה הציבורית. לעתים השאלה מי יבעט את הבעיטות החופשיות, לבדה יכולה להצית תבערה בבסיס הקבוצה.

על כל אלה יש להוסיף ולזכור שבניית קבוצת כוכבים מלווה גם בציפיות גבוהות ביותר. של הבעלים, שהשקיע סכומי עתק, של התקשורת ובעיקר של האוהדים. הלחץ לספק את הסחורה עבור כל הגורמים יכול להכניס את הקבוצה לשיתוק ולמערבולת של חוסר הצלחה.

ולסיום, חשוב להדגיש כי קבוצה מורכבת מגורמים רבים. מגוון של עמדות, מחליפים, פציעות ועוד. לכן, אין אף פעם אפשרות למלא את כל השורות בכוכבים. הקלישאה הכל כך מדויקת אומרת שחוזק השרשרת נמדד תמיד על פי החוליה החלשה שבה, כך שגם אם הקבוצה תעוטר בכוכבים רבים, מספיק עמדה מוזנחת אחת כדי להפר את האיזון. קבוצת הגלאקטיקוס המושקעת של מכבי תל אביב בכדורגל נשענה, בסופו של דבר, על גבו של חלוץ מקומי צעיר, רועי דיין, שנקלע למעמד המחייב ולא עמד ברף הציפיות.

הכותב הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת הספורט במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובאוניברסיטת בר־אילן