למה שוערים עולים ומרוויחים פחות?

עוד מהימים שבהם הגנתי - בלי הרבה הצלחה - על שער קבוצת הילדים של הפועל רעננה, היתה לי חולשה מיוחדת לתפקיד השוער. הערצתי את אבי רן המנוח ואת "שני טון" מחבורת איסט אנד, וכשכולם פנטזו להבקיע כמו אלון לוי מ"הספורטאים הצעירים" אני חלמתי לעצור פנדל, כמו חברו, רפי גבעון.

אלא שלהיות שוער, קצת כמו להיות ראש המוסד, זה תפקיד כפוי טובה: עשרות פעולות קטנות וטובות במהלך המשחק יישכחו מיד בגלל פאשלה אחת, ואצל שוער - יותר מכל שחקן אחר - טעות משמעה שער. תחשבו על ניר דוידוביץ', עם 17 עונות במכבי חיפה ושבע אליפויות - ומה כולם זוכרים לו? 2–3 השמטות אומללות.

גם בחשבון הבנק התמונה דומה: שוערים עולים פחות מחלוצים ומרוויחים פחות מקשרים. בטבלת השחקנים הכי משתכרים בעולם, השוער הראשון - איקר קסיאס - נמצא רק במקום ה־26, עם 6 מיליון יורו בשנה, הרבה מאחורי עמנואל אדביור למשל. למישהו יש ספק מי מהם תורם יותר לריאל מדריד?

.

משהו משתנה?

גם ברשימת 50 העסקאות הגדולות בכל הזמנים קשה למצוא שוערים. לצד מיטב המוסרים והסקוררים בתולדות המשחק (וגם כמה פלופים רציניים), יש שם רק שוער אחד: ג'יאנלואיג'י בופון האיטלקי (מקום 10) שנמכר לפני עשור תמורת כ־50 מיליון יורו.

אולם לאחרונה נראה שמשהו אולי מתחיל להשתנות. לפני חודש, באיירן מינכן קנתה את מנואל נויאר, שוערה הנהדר של שאלקה, תמורת 18 מיליון יורו - סכום שהוגדר על ידי אוליבר קאהן, אחד שיודע משהו על שוערות, כסכום "מופרז לחלוטין". סכום דומה עומדת לשלם עכשיו מנצ'סטר יונייטד תמורת דויד דה חאה, שוערה בן ה־20 של אתלטיקו מדריד. גם שמו (הארוך) של מארטן שטקלנבורח, שעומד בין הקורות של אייאקס והולנד, נקשר בימים אלה בהעברה אפשרית לאחת מקבוצות הצמרת של הפרמיירליג או הסריה A, בסכום שמוערך ב־17 מיליון יורו.

האם זו תחילתה של מגמה לשוויון זכויות השוער או שאלה דוגמאות מקריות? אחרי הכל, איפה הסכום ששולם תמורת נויאר ואיפה 94 מיליון היורו שהביאו את כריסטיאנו רונאלדו למדריד, או 58 מיליון היורו שצ'לסי שילמה עבור פרננדו טורס.

דויד דה חאה. בקרוב במנצ'סטר יונייטד עבור סכום של כ-20 מיליון יורו צילום: רויטרס

הכי קרוב למאמן על המגרש

אין ספק לגבי חשיבותו המיוחדת של השוער מבחינה מקצועית. אחרי הכל, יום טוב של האיש עם הכפפות שווה לקבוצה נקודות. אפילו בארסה הגדולה היתה צריכה לחכות שוויקטור ואלדס יבשיל ויהפוך משוער ליגה סביר לאחד הטובים והיציבים שיש, כדי להפוך לקבוצה הטובה בעולם.

"ישנם מחקרים ישנים שלפיהם השוער, הבלם והחלוץ מייצגים את שלושת התפקידים המרכזיים בכדורגל", מספר סוציולוג הספורט יאיר גלילי, ומסביר גם למה: "בממוצע, קריירה של שוערים היא יותר ארוכה - כי הם נדרשים לפחות מאמצים אירוביים, ובדרך כלל הם גם יותר מבוגרים משאר השחקנים. גם עניין הפרספקטיבה משמעותי כאן: מקומם מאחורי הקבוצה, השוערים רואים את כל השדה, ובניגוד לשאר השחקנים שרצים כל הזמן, הם רואים את המשחק באופן סטטי. במובן הזה השוערים הם הכי קרובים למאמן. לא פלא שהם אלה שצועקים על אחרים".

אם כך, הערך המקצועי והמנהיגותי ברור, אבל צריך לזכור שבעידן המסחור הטוטאלי של המשחק, מחירם של שחקנים מגלם הרבה יותר מאשר התרומה הישירה שלהם לתוצאה. כיום, שווי של שחקן הוא פונקציה של הערך הכלכלי שלו, כלומר התרומה שלו למכירת מנויים, זכויות שידור, המותג של הקבוצה, וכמובן - מוצרים נלווים. במצב כזה, ערכם של שחקני התקפה גדול בממוצע מזה של שחקני החלק האחורי. כך לדוגמה, מבין 100 השחקנים הכי משתכרים בעולם - 40 הם קשרים, 35 הם חלוצים, 19 מגנים ובלמים ורק שישה שוערים.

לדברי יאיר שר, מנהל שיווק בספורטפייב: "אם מסתכלים על שוער רק מבחינה סטטיסטית, הרי שהתפוקה או התרומה שלו שוות יותר מחלקו בקבוצה, ולכן לכאורה העובדה ששוויים של שוערים נמוך יותר מהווה כשל שוק. אבל מה לעשות שקשה מבחינה שיווקית להלהיב את האוהדים סביב בלם שמנקה את הרחבה או איזה שוער יציב. אנשים מוכנים לשלם יותר על מי שנותן גולים ומלהיב את הדמיון".

"באופן טבעי", מוסיף גלילי, "כולם אוהבים כדורגל שמח והתקפי, ובתרבות הצפייה הנוכחית - של תקצירים ושידורים מהירים - הדברים האלה מתחזקים ואנשים רוצים לראות רק גולים. במובן זה, שוערים הם האנטי־כוכב, הם מונעים את מה שכולנו אוהבים".

מנואל נויאר. לא בר שיווק? צילום: אי פי אי

השיגעון כאסטרטגיית שיווק

ומה לגבי מכירות של מרצ'נדייז? כאן, חולצת השוער היא לכאורה בעייתית, כי כל שחקן שדה יכול ללבוש חולצה של ווין רוני, למשל, אבל רק שוער יכול ללבוש את אפודת השוער. תחשבו בעצמכם - כמה חולצות של מסי ראיתם ברחוב בשבוע האחרון, וכמה של בופון? מצד שני, לשוער יש יותר מוצרים למכור - אפודה (חורף וקיץ), כפפות וכן הלאה.

מגמה נוספת שמשפיעה על שיווק השחקנים קשורה לניסיון של חברות מסחריות להדגיש, בתוך המשחק הקבוצתי, את הכוכב הבודד, האינדיבידואל, שאיתו קל יותר להזדהות (כלומר לקנות נעליים וחולצות שלו). השפעת הספורט האמריקאי ניכרת כאן בלי ספק. במובן זה, שחקני ההתקפה הם מושא ההזדהות המתבקש - יצירתיים, מהירים, כובשים. הערצת השוערים שייכת כנראה לטיפוסים יותר חריגים.

בכך אנחנו מגיעים לנקודה האחרונה: ההיסטוריה מלמדת שכדי להיות מפורסם - ומכאן אטרקטיבי מבחינה שיווקית -מומלץ לשוער להיות קצת מסובב, או לפחות טיפה מוזר. דוגמאות זכורות מן העבר: רנה "המשוגע" היגיטה, חורחה קמפוס המקסיקני ופביאן בארטז מנבחרת צרפת. כולם כמובן שוערים מעולים, אבל הם זכורים בעיקר בזכות האומץ, הזינוקים המטורפים וההתנהגות הלא יציבה.

"אם יש לשוער ייחוד מבחינה שיווקית", מאשר יאיר שר, "זה שהוא מייצג לפעמים טיפוס של משוגע או של זאב בודד, כך שבשביל להפוך שוער לבעל ערך שיווקי הוא חייב להיות, חוץ משוער טוב, גם טיפוס צבעוני. אם הייתי סוכן של שוער הייתי אומר לו - תטריף את הקהל או שתעשה תספורות משוגעות - כי זה יעלה את הערך שלו ב־30%".

בשורה התחתונה - שוערות מעולה, קבוצה טובה וקצת טירוף יכולים לשדרג מחיר של שוער. מעניין מה היה אומר על זה רפי מ"הספורטאים הצעירים".