מה מעלה את המשכורת של מאמן?
המאמן שירוויח הכי הרבה הוא זה שיתחרה בליגה העשירה ביותר, יש לו ההשפעה הגדולה ביותר על המשחק והקבוצה שלו צריכה למנוע מקבוצות ומליגות אחרות להחתים אותו
"מגזין פורבס" פרסם בשבוע שעבר את רשימת המאמנים בעלי השכר הגבוה ביותר בארצות הברית, וממנה עולה שזו תקופה מצוינת להיות מאמן של קבוצה מאזור בוסטון. ביל בליצ'ק, מאמנה של ניו אינגלנד פטריוטס, מוביל את רשימת המאמנים העשירים באמריקה עם שכר של 7.5 מיליון דולר. שני ברשימה הוא דוק ריברס, שמוביל את הסלטיקס, וחתם על הארכת חוזה בקבוצה לחמש שנים תמורת 7 מיליון דולר לשנה. אבל גודל השוק וההיסטוריה של הקבוצות אינם בהכרח מעידים על החוזה של המאמן: בין המאמנים העשירים תמצאו את מייק טומולין, מאמן של פיטסבורג סטילרס, קבוצת הפוטבול המצוינת מהשוק הבינוני ואת גרג פופוביץ' מסן אנטוניו ספרס של ה־NBA, שגם כן לא בדיוק מהשוק הגדול ביותר במערב.
אז מה הופך מאמן לעשיר? אליפויות? הן בטח עוזרות. רקורד עשיר בהצלחות לאורך שנים? גם זה נראה טוב בקורות החיים. עם זאת, הגורמים המשפיעים ביותר הם דווקא חיצוניים למאמן: סוג הספורט שהוא מאמן בו, העושר של הליגה שהוא מאמן בה והתחרות על שירותיו.
פיל ג'קסון. עזב את הזירה והותיר את דוק ריברס מבוסטון סלטיקס כמאמן הכדורסל העשיר ביותר עם משכורת של 7 מיליון דולר בשנה צילום: רויטרס
השפעה שווה הרבה
נתחיל בסוג הספורט. הרשימה האמריקאית מורכבת ממאמני פוטבול וממאמני כדורסל. יותר ממה שזה מלמד על המאמנים, זה מלמד על הספורט. בפוטבול ובכדורסל למאמן יש השפעה ישירה כמעט על כל מהלך שמתרחש על המגרש. הוא יכול לעצור את המשחק לבקשתו, לדרוש משחקניו למסור את הכדור לשחקן מסוים, ואפילו לבקש מהשופטים לבחון את החלטתם מול הטלוויזיה. ההשפעה הגבוהה שלו על המשחק, משפיעה גם על רמת השכר שלו.
בכדורגל, הליגה האמריקאית איננה קרובה באיתנות הפיננסית שלה לשלם סכומי עתק למאמנים. וגם באירופה, אין הרבה מאמנים שהיו נכנסים לרשימה של פורבס - המעטים שבאמת מרוויחים הרבה יותר מכל מאמן אמריקאי הם מאמנים עם כוח מוכח כמו ז'וזה מוריניו, פאביו קאפלו ופפ גווארדיולה, כאלה שהם טעויות יקרות, כמו רפא בניטס. אחת מהסיבות למשכורות הגבוהות למאמנים זה בגלל התחרות הפרוצה והאגואים של בעלי הקבוצות - שהתחרות על המאמנים הבכירים מטריפה מערכות. עם זאת, רוב המאמנים בכדורגל לא מרוויחים סכומים כאלה, בין השאר כי מרגע שהמשחק החל המאמן מצומצם להיות החוגג הראשי על כל גול, במקרה הטוב, או לכדי הדמות שזועקת עם הידיים על הפה, במקרה הרע.
זה לא אומר שכדורגל הוא כל כולו השפיץ של הנעל או שאין ערך לאימונים לפני משחק וכדומה. זה רק אומר שההשפעה הישירה על כל מהלך היא פחותה ביחס לענפי ספורט אחרים. גם בבייסבול, כיוון שהוא משחק קשה כל כך לשחקנים, קשה יותר למאמן לשלוט במה שיקרה.
ביל בלצ'יק, מאמן ניו אינגלנד פטריוטס. מקבל הכי הרבה בארה"ב אבל פחות ממוריניו, גווארדיולה וקאפלו צילום: רויטרס
השירותים הכי טובים
לגבי עושר הליגה - זה סעיף שנראה כמעט מובן מאליו, שכן ככל שאתה עשיר יותר כך אתה יכול לשלם יותר עבור האנשים שאתה רוצה שיצליחו אצלך. אלא שבמציאות, זה נכון רק לגבי הפוטבול. זה לא נכון, למשל, בקבוצות ה־NBA שמשחקות בליגה שמתקרבת לפשיטת רגל, אבל עדיין משלמות שכר גבוה למאמנים שלהן.
מקום נוסף שבו עושר הליגה אינו קובע את שכר המאמנים הוא בבייסבול - ליגה עשירה בהרבה מליגת הכדורסל וההוקי באמריקה. ובכל זאת, המאמן לא יקבל אף פעם את הסכומים של הפוטבול או הכדורסל. זאת, משום שהמבנה העסקי של הליגה אחר לחלוטין.
מה שמביא אותנו לתחרות על השירותים. בבייסבול שכר המאמנים לא זינק מעלה בעשור האחרון מפני שאין תחרות על המאמנים מצד ליגות אחרות (וזה מסביר גם, בצורה כלשהי, את מחירי מאמני הכדורגל הבכירים, שעליהם מתחרים לפחות ארבע ליגות שונות). בבייסבול, הקבוצות מליגות המשנה שמכינות את השחקנים למקצוענים הן בבעלות הקבוצות. בייסבול מכללות איננו מהותי או פופולרי כמו פוטבול מכללות או כדורסל מכללות.
כדורסל ופוטבול מכללות כן מתחרים על שירותי המאמנים של ה־NBA וה־NFL. הענפים האלה הצליחו להביא לקיומן של תוכניות ספורט עשירות במיוחד בלא מעט אוניברסיטאות. וכיוון שלשחקני מכללות אסור לשלם, רוב הכסף הולך למאמנים, וזה יוצר תחרות אמיתית בין המקצוענים לבין "החובבנים" על המאמנים הכי טובים בפוטבול ובכדורסל.
פפ גווארדיולה. יעבור לקטאר עבור 36 מיליון יורו בשנה? צילום: רויטרס
זיהוי - גם שווה משהו
הדבר הנוסף שעליו אין משפיע המאמן באופן ישיר - זיהוי של המאמן עם המועדון - איננו קל להשגה. פיל ג'קסון, מי שהוביל את הרשימה עד לפרישתו לפני שבוע, היה פניה של הלייקרס לא פחות משאקיל וקובי בראיינט. וגם המלך הנוכחי של הרשימה, ביל בליצ'יק, הוא פניה של ניו אינגלנד פטריוטס לא פחות מכוכב הקבוצה, טום בריידי (במובן מסוים גם ארסן ונגר מארסנל ואלכס פרגוסון ממנצ'סטר יונייטד הגיעו למצב הזה, ולכן זוכים למשכורות בסדר גודל של בליצ'יק וג'קסון).
כדי להגיע לכך, הם - ומאמנים אחרים בעלי רקורד שכולל עשור של הצלחות ויצירת שושלת ספורטיבית אמיתית - הוכיחו כי המפתח להצלחה נעוץ ביכולות שלהם לא פחות מאשר היכולות של הכוכבים. זאת משום שכל השאר - גודל התקציב, איכות הסגל ורמת התחרות במסגרות - השתנו בלי הרף. וגם עזרה להם מערכת יחסים טובה עם הבעלים. ולעשות את קפיצת המדרגה הזאת היא פסגת הקריירה של כל מאמן, אך רק מעטים מגיעים למקום זה. שאר המאמנים הם בתפקיד שאינו נמצא בהרבה מעל לשחקנים מבחינת הקרדיט על כל הצלחה.
